ערב שבת פרשת שופטים אלול התשפו 2026

בפרשת השבוע, פרשת שופטים, יש לא מעט נושאים הראויים כל אחד מהם לשיעור בפני עצמו. מתוכם בחרתי להתייחס הפעם לדרישת העם למלך.
כך כתוב בפרשה :
"כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: {טו} שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא: {טז} רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַיהוָה אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד: {יז} וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד: {יח} וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם: {יט} וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם: {כ} לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל":
המצווה הזו כתובה בתורה בפרשתנו פרשת שופטים. אבל, כשבא הדבר לידי מימוש, כשהעם פונה לנביא שמואל בדרישה למלך, הבקשה לא מתקבלת אצלו כל כך ברצון ובקלות.
 
בספר שמואל מוכיח שמואל את כל העם: "כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה' לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ" (שמואל א יב, יז).
כבר מתחילתו מלא התנ"ך במלכים- נמרוד, ארבעת וחמשת המלכים, מלכי צדק, פרעה ועוד. מדוע מה שנראה כצורך אנושי בסיסי, מתואר על ידי הנביא כ"רעה רבה" ?

אין לנו אלא להסביר שיש בעיה מובנית בקיומה של מלכות בישראל. שלוש משימות יש לישראל בארצם: המלכת מלך, מחיית עמלק והקמת המקדש, כאשר שתי המשימות האחרונות תלויות בכך שיש מלך שיבצע אותן. אך מה גדולה התמיהה כשאנו מגלים ששלושת התפקידים הגדולים הללו מיוחסים לקב"ה. בשירת הים, מיוחס לה' כיבוש הארץ: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַֽחֲלָֽתְךָ", וכך גם בניין המקדש: "מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּֽוֹנְנוּ יָדֶֽיךָ" (שמות טו, יז). אפילו מחיית עמלק מתוארת כייעוד ומשימה שיבצע ה' בעצמו: "מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק" (שם יז, יד). יתרה מכך, הגדרת ה' כמלך הבלעדי מודגשת בשירת הים באופן מפורש: "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶֽד" (שם טו, יח), וכפי שאומר שמואל עצמו: "וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ וה' אֱלֹהֵיכֶם מַלְכְּכֶם" (שמואל א יב, יב). הלוא כבר יש מלך לישראל ואין צורך במלך נוסף. מינוי מלך בשר ודם הוא מיותר. ויתרה מכך, הוא נראה כמו התרסה כלפי מעלה שכביכול, המלך, מלכו של עולם, לא ממלא את תפקידו ואנו זקוקים למחליף. לאור זאת, הציווי בפרשתנו להמליך מלך נראה תמוה לגמרי.

נראה שהתשובה לכך היא שקשה לחוש בפועל כי ה' הוא מלכנו, המנהיג אותנו ברמה הלאומית. לא תמיד יהיו אירועים גדולים כדוגמת קריעת ים סוף, בהם קל לראות ולהצהיר כי "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶֽד". לאחר שנבוא אל המנוחה ואל הנחלה, קשה יהיה לחוש עצמנו כמדינה ועם ללא מנהיג נראה לעין. בכל ענייני המדינה, מלך בשר ודם הוא הנותן לכולנו תודעת ממלכה. באמצעות המלך אנחנו חווים את היותנו 'אומה'. ההנגשה של מושג המלכות לעם היא חיונית. קשה לתפוס בהשגתנו את מלכות ה' באופן מופשט. לפיכך, תפקידו של המלך אינו להחליף את מלכו של עולם אלא לשקף את מלכותו לאומה ולגבשה סביב התורה, סביב קבלת עול מלכות שמים. בהתאם לכך, המלך מחויב בפרשתנו בכתיבת ספר תורה מיוחד:   
"וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר".
המלך לומד את הספר ובאמצעותו האומה חיה את התורה, כאומה. פרק קי"ט בתהילים מבטא כולו את הצימאון לתורה של דוד המלך:
"בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ... לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ... בְּפִקֻּדֶיךָ אָשִׂיחָה... בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ" (תהילים קיט, יב-טז). "זֹאת נֶחָמָתִי בְעָנְיִי כִּי אִמְרָתְךָ חִיָּתְנִי" (שם נ). אני "בְעָנְיִי", אומר דוד, אני מצד עצמי כלום. ומה נחמתי? "אִמְרָתְךָ". "זֵדִים הֱלִיצֻנִי עַד מְאֹד", היה מי שלעג לדוד, למלך שעוסק בתורה במקום בענייני העולם הזה, אבל "מִתּוֹרָתְךָ לֹא נָטִיתִי" (שם נא)

עבד לה' ולעמו
המלך, כמרכז האומה, מקבל את מינויו מכוח שני גורמים. הגורם הראשון הוא הציבור. היחידים המתבטלים לצרכי הממלכה ומעניקים לה את אמונם, הם הנותנים למלך את סמכותו. המלך אוגר בקרבו את התבטלות היחידים לאומה. הגורם השני הוא המינוי משמיים, המתבטא בהתבטלות מתמדת של המלך בפני ריבונו של עולם.

המלך בטל לאומה בתור השליח שלה ובא כוחה. בנוסף לכך, הוא מתבטל לקב"ה, כך שמעצמו, אין לו כלום. מורכבות זו מפורשת בפרשתנו: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ". "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" - עם ישראל, הציבור, הוא שממנה את המלך. "אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ" — ה' בוחר בו, במי שמתבטל למלכות שמים. "וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר... וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו... לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו".

שוב חוזרים שני הצדדים — "לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו" — כלפי שמים, ו "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" — מול הציבור. רק אז "יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ".
 
כל מינוי ושררה בישראל, למעשה, יהיו מעתה השקעה ועבודה, מעין עבדות מרצון/מבחירה הנותנת ביטוי לקשר הממלכתי-לאומי בין ישראל לאביהם שבשמים. או כמו שאמרו כבר לפנינו "קנה עבד קנה אדון" או במילים פשוטות : "מנהיגות היא עבדות" .

זוהי גם הסיבה שעל מלך ישראל חלים שלושה איסורים מיוחדים:
 "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים... וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים... וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד".
אסור למלך לשבת על כסא ולהתמלא חשיבות עצמית. אסור לו לפתח קריירה אישית מצליחנית, אלא עליו לשמש בעצמו כסא, שליח מצליח המשרת את הציבור ומהווה השליח הארצי של ריבון העולמים. אפילו המצב האידיאלי של מלכות ישראל מכונה: "לבנה העומדת בשלמותה". מלכות ישראל היא כולה בבחינת לבנה, ירח, המקבלת אור ואין לה מעצמה כלום. כל ערכה הוא בזה שהיא מקבלת עליה עול מלכת שמים, בכך היא עסוקה. כעת מובן מדוע מתארת הגמרא במסכת ראש השנה (כה ע"א), שבזמן שלטון רומי, כשנאסר על ישראל לקדש חודשים, היו חכמים מעבירים את הידיעה שהחודש התקדש על ידי הקוד "דוד מלך ישראל חי וקיים" .
 
שנזכה לכך שיהיה כל מנהיג מודע לגודלו האמיתי, ויתנהל באופן הנותן ביטוי להכרתו בכך שהוא נמצא בשליחות האל למען העם.

שבת שלום