השבת פרשת תרומה
יש לפרשת תרומה שני פסוקים מכוננים, כל השאר הם הוראות בנייה של המשכן והמקדש. הפסוק הראשון :
" דַּבֵּר֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ-לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כָּל-אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת-תְּרֽוּמָתִֽי:" ( פסוק ב )
הקושי הוא על הפועל "ויקחו" במקום מה שנראה מתבקש – ויתנו לי תרומה.
והפסוק השני :
" וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָֽׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם:"
כאן הקושי הוא שהיה מתבקש לומר ושכנתי בתוכו, בתוך המקדש ולא בתוכם.
על שני הפסוקים הללו כבר נכתבו פרשנויות רבות, ולכן לא נוסיף עתה לדוש בקשיים הללו. וכמו שכתבנו לעיל, לא נעסוק לא בחומרים ולא במידות של המקדש אותו צריך להקים.
בחרנו לעסוק השבת בהפטרת הפרשה בספר מלכים א' פרקים ה', ו', אותה אקרא בשבת הזו, לפני ציון יום השנה לפטירת אבי-יהודה מוסקל, החל ב – ז' באדר.
בהפטרה מסופר על הבנייה בפועל של בית המקדש על ידי המלך שלמה. בפסוק השביעי של ההפטרה נאמר :
"וַיְהִ֣י בִשְׁמוֹנִ֣ים שָׁנָ֣ה וְאַרְבַּ֣ע מֵא֣וֹת שָׁנָ֡ה לְצֵ֣את בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֣ל מֵאֶֽרֶץ־מִצְרַיִם֩ בַּשָּׁנָ֨ה הָרְבִיעִ֜ית בְּחֹ֣דֶשׁ זִ֗ו ה֚וּא הַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י לִמְלֹ֥ךְ שְׁלֹמֹ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּ֥בֶן הַבַּ֖יִת לַיהוָֽה׃
וְהַבַּ֗יִת אֲשֶׁ֨ר בָּנָ֜ה הַמֶּ֤לֶךְ שְׁלֹמֹה֙ לַֽיהוָ֔ה שִׁשִּֽׁים־אַמָּ֥ה אָרְכּ֖וֹ וְעֶשְׂרִ֤ים רָחְבּ֑וֹ וּשְׁלֹשִׁ֥ים אַמָּ֖ה קוֹמָתֽוֹ׃"
"הסופר המקראי", כפי שנוהגים לכנות את כותב התורה, מצא לנכון לקשר בין יציאת מצרים לבין בנין בית המקדש, בציינו כמה זמן חלף בין שני אירועים מכוננים אלו - ארבע מאות ושמונים שנה !
מה אפוא רצה הכותב לומר לנו,הקוראים, בציינו כמה שנים חלפו בין הוראות הבנייה לבין הבנייה בפועל של המקדש ?
נזכיר שבברית בין הבתרים , מספר האל לאברם :
" וַיֹּ֣אמֶר לְאַבְרָ֗ם יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃ "
מה היה אברהם אמור לעשות עם המידע הזה ? ומה אנו הקוראים, אמורים ללמוד מהמידע על הזמן הארוך שעבר מהעת בה ניתנו הוראות הבניה של המקדש במדבר ועד ביצועם בפועל על ידי שלמה המלך, בארץ ישראל אחרי ארבע מאות שמונים שנה ?
נראה שצריך להבין שיש תהליכים ארוכים שאנחנו לא נזכה לראות את סופם ולא נזכה לאכול מהפרי של מעשינו בעולם הזה. כמו למשל, בסיפור על האיש הזקן הנוטע עצים שיניבו פרי רק כאשר הוא כבר יעבור מן העולם. אבל, כשם שזקניו שתלו עצים והוא זכה לאכול מפריים, כך תפקידו בעולם, בין היתר, לעשות מעשים שישרתו את הדורות הבאים. אנחנו רואים בימים אלו מנהיגים, בשנות השמונים והתשעים לחייהם, מקבלים החלטות שישפיעו על העולם בעוד עשרות שנים כשהם כבר לא יהיו המנהיגים ואולי כבר לא יהיו בעולם הזה בכלל.
השבת, אנחנו בפרשת תרומה המלמדת אותנו לתרום לזולת ולכלל ולעצב את תכונותינו להיות בעלי נפש העושה לא רק כאן ועכשיו לטובתנו האישית, אלא מסוגלת להתרומם מעל המקום והזמן ולתרום לחברה בהווה ולעתיד לבוא.
