אחרי צום תשעה באב, והשנה זה ממש צמוד, יכול להיות שיש משהו שקצת מבלבל אותנו עם צום יום הכיפורים. במוצאי יום הכיפורים, סוף הצום, ואנחנו יוצאים ששים ושמחים, תוקעים בשופר ואולי מרגישים זכים וטהורים אחרי שנתקבלו תפילותינו ונמחקו עוונותינו.
גם בסוף צום תשעה באב אנחנו, קצת בטעות, שמחים שהצום נגמר. אבל בפועל, בתאריך שבו הצום נגמר, הייתה השריפה בשיאה. ויש שאפילו מסיבה זו, ממשיכים להתאבל גם ביום המחרת, בעשרה באב.
אז למה אנחנו כל כך מהר עוברים לנחמה ? בעצם מהי נחמה ? האם יש בכלל נחמה ?
מי שפוגש אותנו ומתוודע לכך שאנחנו הורים של רפנאל שנפל במערכות ישראל, מנחם אותנו : "שלא תדעו עוד צער" ! האם אחרי עשרים שנה יש צורך עדיין בדברי נחמה ?
המושג נחמה, השורש נ.ח.מ מופיע בתורה בצורות שונות. בפעם הראשונה הוא מופיע עם הולדת נח, ששמו מייעד לו את תפקיד המנחם :
"וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶהיְנַחֲמֵנוּמִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה' " :
האל המביט במעשה ידיו ומתעצב על בריאתו :
"וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶםה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ:
מתוך הצער של האל, הוא מתחרט על בריאת כל היצורים החיים ביקום :
וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּינִחַמְתִּיכִּי עֲשִׂיתִם: (שם,ו',ה'-ז' )
עם היציאה ממצרים, האל מנחה ומנווט את העם לא דרך עזה, יען כי הוא חושש שיהיו אנשים "היראים לצאת למלחמה" כאלו שמייצרים מורך לב. לכן, מצווה התורה לשלוח אותם חזרה לביתם כדי שלא יורידו את מצב רוח העם היוצאים למלחמה.
"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹאנָחָםאֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּןיִנָּחֵםהָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה":
אחרי חטא העגל, מתחנן משה לפני האל שרוצה להשמיד את העם, כדי שיתחרט-יתנחם :
"וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:
וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה:
לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָוְהִנָּחֵםעַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ: האל הרחום והחנון מתחרט ומתנחם על הרעה שרצה לעשות לעם.
זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם: וַיִּנָּחֶםה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ": שמואל הנביא מוכיח את שאול המלך על כך שהחרים את רכושם של בני עמלק ולא השמידו כליל. כעונש על מחדל זה אומר שמואל לשאול:
"וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל, לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם... קָרַע ה' אֶת-מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ, הַיּוֹם; וּנְתָנָהּ, לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ. " (ספר שמואל א', פרק טו' פסוקים כח–כט ).
הפטרת פרשת שופטים אותה קרא רפנאל לפני עשרים שנה :
ההיסטוריה של עמנו רצופה בהתמודדויות עם האתגרים הרבים הניצבים מולנו בכל דור. חלקנו מאמינים בתוכנית אלוקית שאליה אנו מתוודעים באמצעות המאורעות שאנו חווים כפרטים וכאומה. מניסיון העבר ניתן להסיק שיש השפעה להתנהלות העם ומנהיגיו על התוכנית האלוקית, שלא תמיד מובנת לנו. לכל אחד מאיתנו תרומה והשפעה על העולם בו אנו חיים באמצעות אופן התנהלותו היומיומית מול אלוקים ואדם. התחינה והנחמה הם חלק מההתנהלות האנושית של כולנו. אנחנו לא רוצים להיות שם, אבל לעיתים נאלצים, בעל כורחנו. נשאב כוחות מהאנשים הטובים שסביבנו ומהדברים הטובים המתרחשים בסביבתנו, וכל אחד מאיתנו ירבה בעשיית הטוב כדי להוסיף אור, נחמה ושמחה בעולמנו הפרטי והלאומי.
