פרשת ראה
אחד היסודות של היהדות, כפי שכתוב בתורה, הוא יסוד הבחירה החופשית :
"רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה. כז אֶת־הַבְּרָכָה--אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל־מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. כח וְהַקְּלָלָה, אִם־לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל־מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן־הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא־יְדַעְתֶּם. כט וְהָיָה, כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֶל־הָאָרֶץ, אֲשֶׁר־אַתָּה בָא־שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ--וְנָתַתָּה אֶת־הַבְּרָכָה עַל־הַר גְּרִזִים, וְאֶת הַקְּלָלָה עַל־הַר עֵיבָל. ל הֲלֹא־הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל, הַגִּלְגָּל, אֵצֶל, אֵלוֹנֵי מֹרֶה. לא כִּי אַתֶּם, עֹבְרִים אֶת־הַיַּרְדֵּן, לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת־הָאָרֶץ, אֲשֶׁר־יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם; וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ, וִישַׁבְתֶּם־בָּהּ. לב וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת, אֵת כָּל־הַחֻקִּים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם, הַיּוֹם".
האם באמת מדובר בבחירה חופשית ?
הרי נאמר גם מה התוצאה של הבחירה. הברכה, היא תוצאה של בחירה לשמוע אל מצוות האל ולעשותם. הבחירה לא לקיים את מצוות האל, כך נאמר לנו, מובילה לקללה. ובכל מקרה, מדובר במה שיקרה בארץ ישראל אחרי שנירש אותה מיושבי הארץ. הישיבה בארץ אבותינו מותנית בשמירת החוקים והמשפטים שהאל נותן לנו.
בהמשך, לקראת סוף הפרשה בפרק יד, אנו קוראים על הקביעה האלוהית :
"בָּנִים אַתֶּם, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם: לֹא תִתְגֹּדְדוּ, וְלֹא־תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת . ב כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ; וּבְךָ בָּחַר יְהוָה, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה. ג לֹא תֹאכַל, כָּל־תּוֹעֵבָה . ד זֹאת הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ: שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים . ה אַיָּל וּצְבִי, וְיַחְמוּר; וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן, וּתְאוֹ וָזָמֶר. ו וְכָל־בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה--אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ . ז אַךְ אֶת־זֶה לֹא תֹאכְלוּ ... אֶת־זֶה, תֹּאכְלוּ, מִכֹּל, אֲשֶׁר בַּמָּיִם: כֹּל אֲשֶׁר־לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, תֹּאכֵלוּ . ... כָּל־צִפּוֹר טְהֹרָה, תֹּאכֵלוּ. יב וְזֶה, אֲשֶׁר לֹא־תֹאכְלוּ מֵהֶם... כ כָּל־עוֹף טָהוֹר, תֹּאכֵלוּ. כא לֹא תֹאכְלוּ כָל־נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ, אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי ... כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ; לֹא־תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ." (פרק יד )
מה משמעות הקביעה " בָּנִים אַתֶּם, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם" ?
האם זו התחייבות הורית של האל ? האם הוא מצהיר שהוא יתייחס אלינו כמו אב אל בניו ? או ש-אולי הכיוון הוא הפוך ? האל פונה אלינו ומבקש שאנחנו נתייחס אליו ביראת כבוד, כמו שצריכים בן או בת להתייחס אל אביהם ? ואולי בעצם ההתייחסות היא הדדית ודו כיוונית- אנחנו צריכים לבנות מערכת יחסים משפחתית וקרובה עם ואל האל.
מהמשך הדברים המודגשים פעמיים, בפתיחה ובסיום, אנו לומדים שאין מדובר רק במערכת קירבה של האדם הבודד אלא שמדובר במערכת ציבורית רחבה והסיבה היא : כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ; וּבְךָ בָּחַר יְהוָה, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה. " (פסוק ב)
" כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ " (פסוק כא)
יש כנראה משהו שמייחד את העם הקדוש שאסור לו לאכול את כל בעלי החיים האסורים. אמנם אנו למדים צניעות מחתול ועמל מנמלה וכדומה, אבל אנחנו לא רשאים לאכול את בעלי החיים הללו. יתרה מכך, אנחנו מצווים על החמלה.לא לאכול "האם על הבנים", לא אפרוחים ולא ביצים."לא לשחוט אותו ואת בנו (שור ועגל), ...ביום אחד".וכאן, בפרשתנו, בסיומו של הקטע לעיל: "לֹא־תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ."
לא בטוח שכוונת האל הייתה להגיע לכל דקדוקי מצוות בשר וחלב שנוהגים בימינו. נראה שמלכתחילה, רצה האל ללמדנו את מידת החמלה ואת שמירת החיות, זני העופות והבהמות הכשרות למיניהם.
שנדע לשמור את החוקים והמשפטים, שנשכיל לשמור על קדושת החיים וקדושת המחנה, למען נחיה בארצנו באחווה אהבה שלום ורעות, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו לאורך ימים.
