ערב שביעי של פסח התשפו 2026
מועדים לשמחה משפחתנו האהובה,
בנעורי היה מנהג שבליל שביעי של פסח, ליל שירת הים, היינו  נפגשים על שפת ימה של תל אביב, מפגש גדול של כל חניכי בני עקיבא בגוש דן והיו לא מעט חניכים. היה זה ערב מרנין של שירה וריקודים.
מה קרה בלילה הזה  ?
מה אנחנו, עם ישראל לדורותיו, צריכים לזכור ולשמר מהיום הזה ?
יש כאן לכאורה שני אירועים מכוננים. אירוע ראשון הוא ציון סוף חג הפסח שאחריו הותר החמץ, לאחר שנאסר במשך שבעת ימים. האירוע השני הוא נס קריעת ים סוף.
לא נשאל מה גדול וחשוב יותר- היציאה ממצרים או קריעת ים סוף. שני האירועים הגדולים הללו הם חלק מתהליך בנייתו של עם ישראל. יש מי שיאמר שזה גם חלק מחישול העם הזה ובניית אמונתו להיותו העם הנבחר. אבל כדי להיות ראוי לשמש בתפקיד הזה, צריך לעבור כמה מבחנים לא כל כך פשוטים. כשהאויב מתקרב עם צבא, אצל חלק מהעם האמונה לא מתגברת על הפחד הטבעי ונשמעים קולות תבוסתניים :
"וַיִּרְדְּפ֨וּ מִצְרַ֜יִם אַֽחֲרֵיהֶ֗ם וַיַּשִּׂ֤יגוּ אוֹתָם֙ חֹנִ֣ים עַל־הַיָּ֔ם כָּל־סוּס֙ רֶ֣כֶב פַּרְעֹ֔ה וּפָֽרָשָׁ֖יו וְחֵיל֑וֹ עַל־פִּי֙ הַֽחִירֹ֔ת לִפְנֵ֖י בַּ֥עַל צְפֹֽן׃ י וּפַרְעֹ֖ה הִקְרִ֑יב וַיִּשְׂאוּ֩ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־עֵֽינֵיהֶ֜ם וְהִנֵּ֥ה מִצְרַ֣יִם ׀ נֹסֵ֣עַ אַֽחֲרֵיהֶ֗ם וַיִּֽירְאוּ֙ מְאֹ֔ד וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־יְהוָֽה׃ יא וַיֹּֽאמְרוּ֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ הֲֽמִבְּלִ֤י אֵין־קְבָרִים֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְקַחְתָּ֖נוּ לָמ֣וּת בַּמִּדְבָּ֑ר מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לָּ֔נוּ לְהֽוֹצִיאָ֖נוּ מִמִּצְרָֽיִם׃ יב הֲלֹא־זֶ֣ה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁר֩ דִּבַּ֨רְנוּ אֵלֶ֤יךָ בְמִצְרַ֨יִם֙ לֵאמֹ֔ר חֲדַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ וְנַֽעַבְדָ֣ה אֶת־מִצְרָ֑יִם כִּ֣י ט֥וֹב לָ֨נוּ֙ עֲבֹ֣ד אֶת־מִצְרַ֔יִם מִמֻּתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּֽר׃ 
בעת כזו צריך הנהגה נחושה, הנהגה שיודעת למשות את העם מתוך סערת הים. בשעה כזו מתגלים הנחשונים המראים דוגמא אישית ופורצים קדימה לכאורה כנגד ההיגיון והסיכויים :
יג וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֮ אַל־תִּירָאוּ֒ הִֽתְיַצְּב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת יְהוָ֔ה אֲשֶׁר־יַֽעֲשֶׂ֥ה לָכֶ֖ם הַיּ֑וֹם כִּ֗י אֲשֶׁ֨ר רְאִיתֶ֤ם אֶת־מִצְרַ֨יִם֙ הַיּ֔וֹם לֹ֥א תֹסִ֛פוּ לִרְאֹתָ֥ם ע֖וֹד עַד־עוֹלָֽם׃ יד יְהוָ֖ה יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּֽחֲרִשֽׁוּן׃
לא להתבלבל ולחשוב שהכוונה היא לשבת בחיבוק ידיים. אלהים ילחם למי שיחרישון  ולא יורידו את המורל והאמונה של העם. אבל צריך לעשות מעשה :

" ... וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מַה־תִּצְעַ֖ק אֵלָ֑י דַּבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְיִסָּֽעוּ׃ טז וְאַתָּ֞ה הָרֵ֣ם אֶֽת־מַטְּךָ֗ וּנְטֵ֧ה אֶת־יָֽדְךָ֛ עַל־הַיָּ֖ם וּבְקָעֵ֑הוּ וְיָבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָֽׁה׃
יש זמן, תוך כדי המלחמה, שלא ברור כיצד אחרי מכות קשות שנוחתות על האויב הוא לא נכנע. אין זה אלא כדי שגם הרוע יגיע לקיצו, בהבנה שיש מי שמנהל את העולם הזה :
 "...  וַֽאֲנִ֗י הִנְנִ֤י מְחַזֵּק֙ אֶת־לֵ֣ב מִצְרַ֔יִם וְיָבֹ֖אוּ אַֽחֲרֵיהֶ֑ם וְאִכָּֽבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל־חֵיל֔וֹ בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָֽרָשָֽׁיו׃ יח וְיָֽדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֑ה בְּהִכָּֽבְדִ֣י בְּפַרְעֹ֔ה בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָֽרָשָֽׁיו׃ 
 וַיִּסַּ֞ע מַלְאַ֣ךְ הָֽאֱלֹהִ֗ים הַֽהֹלֵךְ֙ לִפְנֵי֙ מַֽחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ מֵאַֽחֲרֵיהֶ֑ם וַיִּסַּ֞ע עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַֽיַּעֲמֹ֖ד מֵאַֽחֲרֵיהֶֽם׃ כ וַיָּבֹ֞א בֵּ֣ין ׀ מַֽחֲנֵ֣ה מִצְרַ֗יִם וּבֵין֙ מַֽחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְהִ֤י הֶֽעָנָן֙ וְהַחֹ֔שֶׁךְ וַיָּ֖אֶר אֶת־הַלָּ֑יְלָה וְלֹֽא־קָרַ֥ב זֶ֛ה אֶל־זֶ֖ה כָּל־הַלָּֽיְלָה׃ כא וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־יָדוֹ֮ עַל־הַיָּם֒ וַיּ֣וֹלֶךְ יְהוָ֣ה אֶת־הַ֠יָּם בְּר֨וּחַ קָדִ֤ים עַזָּה֙ כָּל־הַלַּ֔יְלָה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַיָּ֖ם לֶחָֽרָבָ֑ה וַיִּבָּֽקְע֖וּ הַמָּֽיִם: כב וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חוֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם׃
 כג וַיִּרְדְּפ֤וּ מִצְרַ֨יִם֙ וַיָּבֹ֣אוּ אַֽחֲרֵיהֶ֔ם כֹּ֚ל ס֣וּס פַּרְעֹ֔ה רִכְבּ֖וֹ וּפָֽרָשָׁ֑יו אֶל־תּ֖וֹךְ הַיָּֽם׃ כד וַֽיְהִי֙ בְּאַשְׁמֹ֣רֶת הַבֹּ֔קֶר וַיַּשְׁקֵ֤ף יְהוָה֙ אֶל־מַֽחֲנֵ֣ה מִצְרַ֔יִם בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ וְעָנָ֑ן וַיָּ֕הָם אֵ֖ת מַֽחֲנֵ֥ה מִצְרָֽיִם׃ כה וַיָּ֗סַר אֵ֚ת אֹפַ֣ן מַרְכְּבֹתָ֔יו וַֽיְנַהֲגֵ֖הוּ בִּכְבֵדֻ֑ת וַיֹּ֣אמֶר מִצְרַ֗יִם אָנ֨וּסָה֙ מִפְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֣י יְהוָ֔ה נִלְחָ֥ם לָהֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם׃

... וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָֽלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֣וֹךְ הַיָּ֑ם וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם׃
  ל וַיּ֨וֹשַׁע יְהוָ֜ה בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד מִצְרָ֑יִם וַיַּ֤רְא יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מִצְרַ֔יִם מֵ֖ת עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם׃ לא וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם אֶת־יְהוָ֑ה וַֽיַּאֲמִ֨ינוּ֙ בַּֽיהוָ֔ה וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ׃
התהליך של יציאת מצרים מסתיים באמונה של עם ישראל באלוהי ישראל ובמשה עבדו.
אחרי הנס הגדול של קריעת ים סוף, מחבר משה את השירה הזאת :
א אָ֣ז יָשִֽׁיר־מֹשֶׁה֩ וּבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַשִּׁירָ֤ה הַזֹּאת֙ לַֽיהוָ֔ה וַיֹּֽאמְר֖וּ  לֵאמֹ֑ר
אָשִׁ֤ירָה לַֽיהוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה   ס֥וּס  וְרֹֽכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם׃
ב עָזִּ֤י וְזִמְרָת֙ יָ֔הּ וַֽיְהִי־לִ֖י  לִֽישׁוּעָ֑ה   זֶ֤ה אֵלִי֙ וְאַנְוֵ֔הוּ   אֱלֹהֵ֥י  אָבִ֖י וַאֲרֹֽמְמֶֽנְהוּ׃  
 ג יְהוָ֖ה אִ֣ישׁ מִלְחָמָ֑ה יְהוָ֖ה  שְׁמֽוֹ׃
ד מַרְכְּבֹ֥ת פַּרְעֹ֛ה וְחֵיל֖וֹ יָרָ֣ה בַיָּ֑ם  וּמִבְחַ֥ר  שָֽׁלִשָׁ֖יו טֻבְּע֥וּ בְיַם־סֽוּף׃
ה תְּהֹמֹ֖ת יְכַסְיֻ֑מוּ יָֽרְד֥וּ בִמְצוֹלֹ֖ת כְּמוֹ־  אָֽבֶן׃
ו יְמִֽינְךָ֣ יְהוָ֔ה נֶאְדָּרִ֖י בַּכֹּ֑חַ   יְמִֽינְךָ֥  יְהוָ֖ה תִּרְעַ֥ץ אוֹיֵֽב׃
ז וּבְרֹ֥ב גְּאֽוֹנְךָ֖ תַּֽהֲרֹ֣ס קָמֶ֑יךָ   תְּשַׁלַּח֙ חֲרֹ֣נְךָ֔ יֹֽאכְלֵ֖מוֹ כַּקַּֽשׁ׃
ח וּבְר֤וּחַ אַפֶּ֨יךָ֙ נֶ֣עֶרְמוּ מַ֔יִם   נִצְּב֥וּ כְמוֹ־נֵ֖ד   נֹֽזְלִ֑ים   קָֽפְא֥וּ תְהֹמֹ֖ת בְּלֶב־יָֽם׃
ט אָמַ֥ר אוֹיֵ֛ב אֶרְדֹּ֥ף אַשִּׂ֖יג   אֲחַלֵּ֣ק שָׁלָ֑ל תִּמְלָאֵ֣מוֹ  נַפְשִׁ֔י   אָרִ֣יק חַרְבִּ֔י תּֽוֹרִישֵׁ֖מוֹ יָדִֽי׃  י נָשַׁ֥פְתָּ  בְרֽוּחֲךָ֖ כִּסָּ֣מוֹ יָ֑ם   צָֽלְלוּ֙ כַּֽעוֹפֶ֔רֶת בְּמַ֖יִם  אַדִּירִֽים׃
יא מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ יְהוָ֔ה   מִ֥י  כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ   נוֹרָ֥א תְהִלֹּ֖ת עֹ֥שֵׂה  פֶֽלֶא׃
יב נָטִ֨יתָ֙ יְמִ֣ינְךָ֔ תִּבְלָעֵ֖מוֹ אָֽרֶץ׃
יג נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖ עַם־ז֣וּ גָּאָ֑לְתָּ   נֵהַ֥לְתָּ בְעָזְּךָ֖ אֶל־נְוֵ֥ה  קָדְשֶֽׁךָ׃
אחרי האירועים המכוננים במצרים ועל שפת הים, מלמד אותנו משה שיש להודות ל – ה' על כל הטוב שעשה עימנו בשירה וריקודים, הגברים והנשים. לא לחינם קבעו מסדרי הסידור לומר את השירה הזו כל יום – כדי שנזכור ולא נשכח.


חג שמח ומיד בצאתו חג מימונה טעים ומארח.