פרשת משפטים התשפו 2026

בשבוע שעבר עסקנו בעשרת הדברים החשובים בתורה שנאמרו מפי הגבורה במעמד הר סיני. השבת, בפרשת משפטים, אנחנו עוסקים בהמשך הציוויים או כפי שנהוג לכנותם, "מצוות", בעיקר בחוקים חברתיים מה שמכונה "בין אדם לחברו". בעצם, התורה רובה ככולה, אחרי הקביעה הבסיסית "אנכי ה' אלהיך"  ו – "לא יהיה לך אלהים אחרים", היא אוסף של מצוות המלמדות אותנו כיצד להתנהג ולהתנהל בחברה.
מתוך המצוות הללו בחרנו לעסוק בקריאה או בהוראה כיצד להתייחס לצעקת היתום ולאלמנה :
" כָּל־אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן.   כב אִם־עַנֵּה תְעַנֶּה, אֹתוֹ--כִּי אִם־צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ.   כג וְחָרָה אַפִּי, וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב; וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת, וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים". 
מה מעמדם של היתום והאלמנה ומדוע יש צורך להורות "לֹא תְעַנּוּן" ?
וכי מי שאיננו בגדר יתום ואלמנה אותם מותר לענות ?!
בדרך כלל, מי שהיה בן הזוג של האלמנה ואבי ילדיה היה המשענת הכלכלית של המשפחה. ועתה, עם הסתלקותו מהעולם, נשבר מטה לחמם. אבל אולי זה יותר מזה. מה קורה למי שמתבונן במצבם של האלמנה והיתום ? האם הם נראים חלשים ובחולשתם הם הופכים לטרף קל לחזקים, לעשירים ולסתם נצלנים ?  
מהצד השני, יתגלו כאלה שהמצב הזה של האלמנה והיתום, מעורר אצלם את רגשי החמלה והם פורסים עליהם את חסותם. לכאורה, נראה שפריסת החסות היא מעשה חסד חיובי, אבל יש גם פן נוסף :
השאלה איך מרגישים יתום ואלמנה כשמתייחסים אליהם בחמלה ?
האם גם סוג של פריסת חסות של החזקים בחברה על החלשים מהם, האם גם היא סוג של עינוי עבור האלמנה והיתום או כל עני אחר ?

... אִם־כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת־עַמִּי, אֶת־הֶעָנִי עִמָּךְ--לֹא־תִהְיֶה לוֹ, כְּנֹשֶׁה; לֹא־תְשִׂימוּן עָלָיו, נֶשֶׁךְ.   כה אִם־חָבֹל תַּחְבֹּל, שַׂלְמַת רֵעֶךָ--עַד־בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ, תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ.   כו כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ, הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ; בַּמֶּה יִשְׁכָּב--וְהָיָה כִּי־יִצְעַק אֵלַי, וְשָׁמַעְתִּי כִּי־חַנּוּן אָנִי." 
מה בעצם אומר לנו האל : ...  וְהָיָה כִּי־יִצְעַק אֵלַי, וְשָׁמַעְתִּי כִּי־חַנּוּן אָנִי."  ?
נראה ש – " צַעֲקַת הַדַּל " היא לא בהכרח צעקה בקול רם . הזעקה שמשמיע הדל, עצמתה דווקא בהיותה צעקה חרישית, אותה נושא הדל בליבו. ולמרות שהיא חרישית דעו לכם שהאל שומע.
" כִּי אִם־צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ.   כג וְחָרָה אַפִּי, וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב; וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת, וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים". 
לא זו בלבד שאני שומע את צעקת הדל, אלא שאני יכול להשיב למתעללים או למתעלמים מהחלשים בחברה ולהשיב לכם באותה מטבע.  וכאן עולה תפקידם של הנשים והילדים לעורר את אבי המשפחה לעזור לאלמנות וליתומים, אחרת הם יהיו לאלמנות ויתומים.
גם איוב, עליו הביא האל צרות ואסונות, ידע לזהות ואולי לזעוק בעצמו חרישית ולומר :   " לְהָבִ֣יא עָ֭לָיו צַעֲקַת־דָּ֑ל וְצַעֲקַ֖ת עֲנִיִּ֣ים יִשְׁמָֽע "׃ (איוב כד,כח )
את הקשבת האל לצעקת החלש בחברה, אימץ מי שחיבר את תפילת שחרית של שבת ושזר לתוכה את זעקת המתפלל חרישית :  " שַׁוְעַת עֲנִיִּים אַתָּה תִּשְׁמַע,  צַעֲקַת הַדַּל תַּקְשִׁיב וְתוֹשִׁיעַ." ( מתוך תפילת שחרית של שבת - נשמת כל חי )
שנלמד גם אנחנו להקשיב לצעקת הדל ולשוועת העניים ונסייע להם ככל יכולתנו, לא מתוך פטרונות ולא מתוך התנשאות.

שבת שלום