אמש השתתפנו בטקס נטיעת כרם חדש ומיוחד במושב צפריה לזכר הנופלים של יחידת אגוז. במרכז הכרם נטעו עצים שבצילם ניתן יהיה לשבת ולקיים פעילויות משפחתיות. תודה והערכה לאפרים על הרעיון והיוזמה ותודה על שביקש ממני לברך באופן ספונטני. אנסה לשחזר מה חשבתי באותו רגע וגם אמרתי. הדבר הראשון שעלה במוחי, אחרי ששתלנו שני שתילים והצבנו את השלט המעיד על כך שהשתילים הם לזכרו של רפנאל, היה הפסוק המדבר על נטיעת כרמים :

"עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית, בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל:  עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ, וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים.   ד עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים, בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן; נָטְעוּ נֹטְעִים, וְחִלֵּלוּ ". (ירמיהו פרק לא, א – ד )

הפסוק הזה לקוח מתוך דברי ירמיהו, נביא החורבן והנחמה. הפרק הזה פרק ל"א הוא הפטרת יום ב' של ראש השנה.
נטיעות לוקחות אותנו למנהג הנטיעות בטו בשבט. המקור של ט"ו בשבט, כפי שמסבירה המשנה, הינו הנושא של פירות האילן ולא הנטיעות.
מקורו של מנהג נטיעות עצים הינו בתחילת המפעל הציוני. אחת העדויות הראשונות לנטיעת עצים בארץ ישראל בעת החדשה היא משנת 1884, כאשר מייסדי המושבה הגלילית- יסוד המעלה נטעו 1,500 עצי פרי במושבה, במיוחד בט"ו בשבט. אך מי שנחשב למעצב ט"ו בשבט כחג של נטיעות הוא הרב זאב יעבץ, איש חינוך וממחדשי השפה העברית. בשנת 1890 יצא הרב יעבץ עם תלמידיו לנטיעות במושבה זכרון יעקב, ונימק את המעשה כך: "למען חבב את הנטעים, נטעי הארץ אשר נטע ה' לאבותינו לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית-הספר לעשות יום טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות, לערוך בו במערכת, ברוב חן והדר, את העצים, הנטעים, השושנים".      הזמן החקלאי של נטיעת כרם הוא בימים אלו שלפני ראש השנה. שהוא גם המתאים למניין השנים עד שניתן יהיה לבצור ענבים, קרי לחלל את הכרם.

רק בשבוע שעבר קראנו בפרשת שופטים, פרשת בר המצווה של רפנאל, על מי שפטור מהמלחמה ובתוכם האיש אשר נטע כרם ולא חיללו :
"וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה:"  (פרשת שופטים כ'. ה' – ח'. ?)
הפטורים מלצאת למלחמה הם אלה העסוקים בהתחדשות. בוני הבתים פיזית ובוני הבתים הלוקחים אישה שנמשלה לבית,וגם נוטעי הכרמים שטרם הגיעו לכרמם כדי לחלל אותו, לבצור וליהנות מפריו.

חילול הכרם מהדהד לנו גם את בנות ישראל היוצאות לחולל בכרמים לבושות בלבן. בנות ישראל מחוללות בכרמים ומצפות לחתנים שיגיעו "לחטוף אותן" כדי ללבוש את שמלת הכלולות, כדי לבנות איתם בית חדש בישראל.
נטיעות בכלל ונטיעת כרם בפרט, הם מסימני ההתחדשות בארץ ישראל.
בסוף פרשת השבוע פרשת כי תצא, אנו מקבלים את מצוות זכירת עמלק.

זה סיפור המעשה:     "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי. וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק... וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי-חָרֶב.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי. וַיֹּאמֶר, כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר".

וזה הציווי בעקבותיו שאותו אנחנו נוהגים לקרוא גם בשבת לפני פורים ועל שמו היא נקראת- שבת זכור:

  " זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם׃ יח אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחַרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים׃ יט וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ יְדוָ֣ד אֱלֹהֶ֣יךָ ׀ לְ֠ךָ מִכָּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב בָּאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר יְדוָֽד־אֱ֠לֹהֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֤ נַחֲלָה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח׃"
מדוע צריך כל כך לזכור את העמלקים ולמחות אותם כל פעם מחדש ?
עמלק הוא סמל הרוע בעולם. לצערנו אנחנו רחמנים בני רחמנים ואנחנו לא משלימים את מחיית האויב והרוע עד תום. לכן, כשאנחנו קצת מתקררים מהזעם על הטובחים בנו, כשחלקנו עייפים ויגעים ולא יראי אלהים, כשצצים שוב ושוב "רכי לבב", אנחנו לא מקיימים את מצוות מחיית עמלק עד תום ומאפשרים לרוע לשוב ולצמוח וגם לטבוח.

לכן, חובה עלינו לא רק לזכור אלא גם לא לשכוח.