השבוע אנו מתחילים לקרוא ספר חדש, ספר שמות.
זה הזמן שהתורה עוברת מתיאור קורות המשפחה של יעקב-ישראל אל המרחב של עם בני ישראל.
כדרכנו, נתמקם תחילה במקום ובזמן. המקום הוא כל ארץ מצרים. תחילה, ישבו בני ישראל בנפרד מהעם המצרי, בחבל ארץ גושן. ועתה, בני ישראל ממלאים את כל הארץ.
"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ--בִּמְאֹד מְאֹד; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֹתָם. "
הזמן המדובר הוא כשהדור של יוסף כבר עבר מן העולם :
"וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל־אֶחָיו, וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא."
 ומלך מצרים החדש הוא כבר כזה שלא זוכר את יוסף:
 "וַיָּקָם מֶלֶךְ־חָדָשׁ, עַל־מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא־יָדַע, אֶת־יוֹסֵף"
מתי תם הדור של בני יעקב-ישראל ?
על גילאי הדור ההוא התורה מוצאת לנכון לציין שיעקב מת בן 147 שנים. יוסף, שנולד ליעקב כשהוא היה בן 91 , מת בן 110 שנים. הבן הנוסף היחיד שגילו במותו מצוין בתורה הוא לוי, שמת בגיל 137 שנים. ואם לוי היה גדול מיוסף בכשלוש שנים, אזי לוי מת כעשרים ושלוש שנים אחרי מות יוסף.
לא, לא ניכנס עתה לחישוב הבלתי פתיר של שנות העבדות המצרים. האם ארבע מאות שנה כפי שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים, וממתי מתחילים לספור, או לפי האמור "ומושב בני ישראל במצרים 430 שנה". החשבון לפי השנים שחיו, אלו שגילם נכתב בתורה, לא מתאים לא לזה ולא לזה.
החשבון גם לא כל כך מתיישב עם הגידול המספרי של עם ישראל משבעים נפש שירדו מצרימה לשש מאות ריבוא. ואל תציעו כפיתרון את המדרש הלא הגיוני שנולדו שישה בכרס אחת.
מן המספרים המנויים למעלה ניתן להסיק שתחילת שיעבוד בני ישראל במצרים מתחיל כהיפוך למצב שיוסף מותיר במצרים אחרי מותו. נזכיר שיוסף בעצם מייצר מהמצרים עם עבדים מרושש מכל רכושו. לידו מתגורר שבט עברי שנהנה ממנעמי השלטון.
העם המצרי כנראה מפנה את זעמו על המצב הזה כלפי פרעה. פרעה, כמו כל שליט, מבין שהוא צריך לתעל את הזעם האנטישמי כלפי בית יעקב.
כמו תמיד, הישראלי אשם והוא ישלם את המחיר. תחילה ישלם יותר מיסים:
" וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם; וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, לְפַרְעֹה--אֶת־פִּתֹם, וְאֶת־רַעַמְסֵס." 
אחר כך גזרות של עבדות :
" וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּפָרֶךְ.  יד וַיְמָרְרוּ אֶת־חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, וּבְכָל־עֲבֹדָה, בַּשָּׂדֶה--אֵת, כָּל־עֲבֹדָתָם, אֲשֶׁר־עָבְדוּ בָהֶם, בְּפָרֶךְ." 
ובהמשך גזרות מוות :
"  וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת־הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל־הָאָבְנָיִם:  אִם־בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ "
 
בזמנים שונים בהיסטוריה כשעם מדוכא , ישנם כאלה המעוררים את השאלה   מדוע לא מרדו ?
מה צריך לעשות כדי לעורר מרד ?
צריך תשתית ארגונית. כמו למשל קהילות, כמו תנועות נוער, כמו מחתרת. כמובן שצריך כסף ורצון של העם עם אומץ מול השלטונות המדכאים שהם בדרך כלל גם אכזריים ולא בוחלים ברצח.  אבל, לפני ואחרי הכל, צריך מנהיגות או מנהיג ללא עוררין. על הרקע הזה מתחילים לספר לנו על הולדתו והצלתו הפלאית של ילד קטן המובא לארמון המלך האכזר. סיפור משה בתיבה.
עוברות שמונים שנה של עבדות מאז התייצבה מרים לראות מה יקרה לילד ועד שמשה מתייצב יחד עם אהרן לפני פרעה ודורש, על פי ה' - "שלח את עמי ".
מכאן ועד תום ספר התורה, הבמה היא של משה.