ערב שבת פרשת שלח התשפו 2026
 

היום לפי מניינם, התאריך הוא החמישי ביוני.  בתאריך הזה, בשנת 1967 נפתחה מלחמה שארכה שישה ימים וקיבלה את השם- מלחמת ששת הימים. אלו הימים בהם שונו פני הארץ. במלחמה הזו שחררנו חלקים רבים של הארץ המובטחת, ארץ ישראל, עד לגדת הירדן ועד לרמת הגולן ואל החרמון. על חלק גדול של התושבים הערבים בארץ נפל פחד מפני היהודים והם ברחו לכיוון ירדן. לצערנו, חלק מההנהגה של המדינה, כמו משה דיין וחיים הרצוג בחוכמתם כי רבה, החזירו אותם לבתיהם ברחבי יהודה, בנימין והשומרון.
אחרי שנים, באותו תאריך פרצה מלחמת שלום הגליל. הייתי כבר איש מילואים וגוייסתי כחובש אחראי על חדר מיון בבית חולים שדה מוטס. הוטסנו במסוק יסעור מהישוב שבי ציון לגזרה המזרחית, לכיוון סולטן יעקב.
כעבור עשרה ימים שוחררנו עם צו מילואים ביד, לשירות נוסף של חודש מאוחר יותר לבירות. ישבנו מעל ארמון הנשיאות ב-בעבדה. ירדנו לנמל הימי של ביירות ושוחררנו כמה ימים לפני ראש השנה ולפני אירועי סברה ושתילה.
.
מטבע הדברים, בפרשת שלח עוסקים במה שמכונה "חטא המרגלים".
היום ננסה לבחון מה קרה מיד אחרי העונש הכבד של המוות במדבר במהלך ארבעים שנה ואחרי המכה שספגו המעפילים. כך נאמר בסוף ההעפלה :   "וַיֵּ֤רֶד הָֽעֲמָֽלֵקִי֙ וְהַכְּנַֽעֲנִ֔י הַיּשֵׁ֖ב בָּהָ֣ר הַה֑וּא וַיַּכּ֥וּם וַיַּכְּת֖וּם עַד־הַֽחָרְמָֽה"
אז מה קורה מיד אחרי ? איך ממשיכים ?
כך נפתח פרק טו :

א וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

ב דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֣י תָבֹ֗אוּ אֶל־אֶ֨רֶץ֙ מֽוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֥ן לָכֶֽם:

ג וַֽעֲשִׂיתֶ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽיהֹוָה֙ עֹלָ֣ה אוֹ־זֶ֔בַח לְפַלֵּא־נֶ֨דֶר֙ א֣וֹ בִנְדָבָ֔ה א֖וֹ בְּמֹֽעֲדֵיכֶ֑ם לַֽעֲשׂ֞וֹת רֵ֤יחַ נִיחֹ֨חַ֙ לַיהֹוָ֔ה מִן־הַבָּקָ֖ר א֥וֹ מִן־הַצֹּֽאן: ...

יג  כָּל־הָֽאֶזְרָ֥ח יַֽעֲשֶׂה־כָּ֖כָה אֶת־אֵ֑לֶּה לְהַקְרִ֛יב אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָֽה:"   חרף החטא ולמרות הכעס, ריבון העולם כאילו מחדש עם בני ישראל את הברית ומבטיח שעם ישראל יבוא אל הארץ המובטחת. האל נוטע תקווה בעם ישראל, בדור הצעיר שמובטח לו להגיע לארץ ישראל ולרשת אותה.   ומהו הסימן שהאל מבטיח את המשך התהליך ?   - "אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָֽה"   כמו חידוש הברית בין האל לבין נח אחרי המבול :                                         " כ וַיִּ֥בֶן נֹ֛חַ מִזְבֵּ֖חַ לַֽיהֹוָ֑ה וַיִּקַּ֞ח מִכֹּ֣ל | הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהֹרָ֗ה וּמִכֹּל֙ הָע֣וֹף הַטָּה֔וֹר וַיַּ֥עַל עֹלֹ֖ת בַּמִּזְבֵּֽחַ:   כא וַיָּ֣רַח יְהֹוָה֘ אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹ֒חַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־לִבּ֗וֹ לֹ֣א אֹ֠סִ֠ף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָֽאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כָּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי: כב עֹ֖ד כָּל־יְמֵ֣י הָאָ֑רֶץ זֶ֡רַע וְ֠קָצִ֠יר וְקֹ֨ר וָחֹ֜ם וְקַ֧יִץ וָחֹ֛רֶף וְי֥וֹם וָלַ֖יְלָה לֹ֥א יִשְׁבֹּֽתוּ:"   ובהמשך :   " וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־נֹ֔חַ וְאֶל־בָּנָי֥ו אִתּ֖וֹ לֵאמֹֽר: ט וַאֲנִ֕י הִֽנְנִ֥י מֵקִ֛ים אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶ֑ם וְאֶת־זַרְעֲכֶ֖ם אַֽחֲרֵיכֶֽם: י וְאֵ֨ת כָּל־נֶ֤פֶשׁ הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֔ם בָּע֧וֹף בַּבְּהֵמָ֛ה וּבְכָל־חַיַּ֥ת הָאָ֖רֶץ אִתְּכֶ֑ם מִכֹּל֙ יֹֽצְאֵ֣י הַתֵּבָ֔ה לְכֹ֖ל חַיַּ֥ת הָאָֽרֶץ: יא וַֽהֲקִֽמֹתִ֤י אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתְּכֶ֔ם וְלֹֽא־יִכָּרֵ֧ת כָּל־בָּשָׂ֛ר ע֖וֹד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹא־יִֽהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ: יב וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁר־אֲנִ֣י נֹתֵ֗ן בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֑ם לְדֹרֹ֖ת עוֹלָֽם: יג אֶת־קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן וְהָֽיְתָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הָאָֽרֶץ: יד וְהָיָ֕ה בְּעַֽנְנִ֥י עָנָ֖ן עַל־הָאָ֑רֶץ וְנִרְאֲתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּֽעָנָֽן: טו וְזָֽכַרְתִּ֣י אֶת־בְּרִיתִ֗י אֲשֶׁ֤ר בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה בְּכָל־בָּשָׂ֑ר וְלֹא־יִֽהְיֶ֨ה ע֤וֹד הַמַּ֨יִם֙ לְמַבּ֔וּל לְשַׁחֵ֖ת כָּל־בָּשָֽׂר: טז וְהָֽיְתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּֽעָנָ֑ן וּרְאִיתִ֗יהָ לִזְכֹּר֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם בֵּ֣ין אֱלֹהִ֔ים וּבֵין֙ כָּל־נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה בְּכָל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ: יז וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים אֶל־נֹ֑חַ זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֣ר הֲקִמֹ֔תִי בֵּינִ֕י וּבֵ֥ין כָּל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ:"   וממשיך האל בפרשתנו ומבטיח את ההגעה לארץ המובטחת  :

 

"וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

יח דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם בְּבֹֽאֲכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה:

יט וְהָיָ֕ה בַּֽאֲכָלְכֶ֖ם מִלֶּ֣חֶם הָאָ֑רֶץ תָּרִ֥ימוּ תְרוּמָ֖ה לַֽיהֹוָֽה:

כ רֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵכֶ֔ם חַלָּ֖ה תָּרִ֣ימוּ תְרוּמָ֑ה כִּתְרוּמַ֣ת גֹּ֔רֶן כֵּ֖ן תָּרִ֥ימוּ אֹתָֽהּ:

כא מֵֽרֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵיכֶ֔ם תִּתְּנ֥וּ לַֽיהֹוָ֖ה תְּרוּמָ֑ה לְדֹרֹ֖תֵיכֶֽם:

 
אחרי המהלך ההרסני של האל שבא בעקבות "חטא המרגלים", מהלך מייאש עבור העם שנידון לנדוד ארבעים שנה ולמות במדבר, חייבים להעניק לאנשי העם הזה תקווה ולטעת בהם אמונה שהצאצאים שלהם יזכו להיכנס לארץ המובטחת ויזכו להביא תרומות ומעשרות מפרי הארץ המובטחת.
בשולי הדברים עולה הרהור: עם היוודע דבר העונש נוצרים, לכאורה, שני עמים -דור המדבר שאמור למות במדבר ודור הצאצאים, אלה שבעת ההיא הם בני פחות מעשרים ואלה שעוד יוולדו במשך ארבעים השנים עד הכניסה לארץ. לכאורה, דור שמתוך הייאוש מצמיח דור של תקווה.
חומר למחשבה :
מה  השיח שהתקיים בין שני העמים/ הדורות  הללו ?
האם ואלו תוכניות הם רקמו יחד לעתיד?