פרשת בשלח התשפו 2026

פרשת בשלח פותחת באחד מפלאי התנהלות העולם. ונשאלת השאלה- האם אנחנו יכולים/צריכים לבקש מהיושב במרומים להפעיל שוב את הקסם ולהטביע את אויבינו בחבל ארץ הפלשתים בתוך הים ?  כמו שכתוב וכמו שהובטח לבני ישראל על שפת ים סוף :
" וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְהוָה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם: {יד} יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן:"
בימים אלו, אחרי החזרת גופת החטוף האחרון של מלחמת שמחת תורה, כשעל הפרק כיצד ממשיכים עד לניצחון המוחלט על הרוע, האם אנחנו יכולים רק לסמוך על הנס ? או ש- חובה על מנהיגי העם הזה לא לפחד מאימי המלחמה ומהמחיר שהיא עלולה לגבות ?
" וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה:" (יז)
בתוך אירועי יציאת מצרים מופיע הפסוק על לקיחת עצמות יוסף, כפי שהוא ציווה טרם מותו :
 "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם":
מה החשיבות של העלאת עצמות יוסף בכלל והאזכור של הדבר דווקא ברגע הזה,  כשעם ישראל לכוד בין המצרים הרודפים אחריהם ובין הים ?
הזכרת הציווי של יוסף כמוה כהזכרת שלושת האבות. זה החוט המקשר מהאבות, ובמקרה הזה, בין יוסף אל הדור, שכמובטח על ידי יוסף: האל פוקד את עמו ומוציאם ממצרים כדי להעלותם לארץ ישראל. נטילת עצמות יוסף היא חלק מקיום ההבטחה ומנטיעת התקווה בבני ישראל היוצאים ממצרים, לא לפחד כלל, גם אם ברגע מסוים זה נראה כמבוי סתום. כדי לחזק את התקווה, ה' לא רק מבטיח לעתיד אלא הוא מראה להם שהוא נוכח בתוכם בפועל. הוא זה שמנווט אותם אל היעד והוא זה ששומר עליהם כשהוא מייצר מחיצה בין מחנה ישראל ובין צבאות מצרים :
"וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה: {כב} לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם: "
 
 
כאן מלמד אותנו היושב במרומים, שאי אפשר לסמוך על אף מנהיג ועל שום עם, גם אם הוא חותם עמנו הסכם "הפסקת אש" או "הסכם שלום" או "הסכם אי התקפה". גם אם כעת האל הוא המחזק את לב פרעה, צריך להבין שגם באופן אחר, התופעה הזו של הפרת הסכמים (הסכם קורייש) , קיימת ותמיד צריך להיות ערוכים לאפשרות שהשנאה תתעורר מחדש ותגרום לשונאינו לשוב ולרצות להשמידנו.
 
"וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר: {ד} וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה וַיַּעֲשׂוּ כֵן: {ה} וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ: {ו} וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ: {ז} וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ: {ח} וַיְחַזֵּק יְהוָֹה אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה: {ט}  שני  וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן: {י} וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה":
היפוך הלב יכול לקרות בכל רגע נתון ולהביא עלינו אסון. השאלה הנשאלת במצב כזה היא כיצד יגיב העם, האם יגלה חולשה וחוסר אמון עד כדי רצון לשוב לעבדות מצרים או כמו במהלך המלחמה "צריך להפסיק את המלחמה" ! ?
"וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם: {יב} הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר:"
או אולי דווקא בשעות קשות מתרוממת רוח העם, מתגלה ההבנה ומתגלים הכוחות הנעלמים המובילים למעשי גבורה עד לניצחון המוחלט ?
 
 {יג} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְהוָה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם: {יד} יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן: {טו}   וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ: {טז} וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה: {יז} וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו: {יח} וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו: {יט} וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם: {כ} וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה: {כא} וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם: {כב} וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם:
ברגע של קושי מתעוררת האמונה והאדם מוכן להיכנס לתוך המים או להסתער מול האש. וברגע שהוכחת את האמונה, בזה הרגע, מגע הרגל הישראלית עם המים בוקע את הים. וברגע שרגל ישראלית אחרונה יוצאת מהמים חוזר הים לקדמותו ומטביע את אויבי ישראל.
 
 
 
" וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר יְהוָה אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם: {כח} וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד: {כט} וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם :
{ל} וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם: {לא} וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְהוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ:"
 
אחרי הנס הגדול משה והעם שרים ומרים והנשים רוקדות, ואין הפרדה בין נשים לגברים כשהשמחה פורצת וכולם מודים לאל. כולם עובדים את האל בשמחה ורוקדים ושרים ברננה.
 

שבת שלום