שביעי של פסח מוכר כשבת שירה. הנס האחרון שמשלים את יציאת מצרים, בו עם ישראל עובר בתוך הים ביבשה והמצרים שמנסים גם הם לעבור באותה יבשה שנוצרה בים, נשטפים במים השבים לאיתנם. זה הזמן להודות לאל בשירה וריקודים. אלא שמיד מתחיל המסע שאחרי הניסים. תמיד צריך לחוות את הרגע אבל צריך לבדוק, לשאול, לתכנן ולהתכונן ליום שאחרי.
פרשת אחרי מות.
את מעשה מותם של נדב ואביהוא כבר סיפרו לנו בפרשת שמיני.
אני לא מתכוון להשתתף בהוספת מגוון חטאים שמנו הפרשנים, שבגינם לטענתם, קיבלו שניהם את עונש המוות.
ראשית ננסה לברר מיהם נדב ואביהוא ?
פגשנו אותם בתום מעמד הר סיני :
מחפשי החטאים טוענים כי כבר כאן הם נדונו למוות על כי ראו את האלוהים, זה שאמר : "שלא יראני האדם וחי", זאת למרות שהם הוזמנו למעמד הזה.
נדב ואביהו מוזכרים עוד במפקדים בספר במדבר ושם נכתב "ולא היו להם בנים" .
שוב מחפשי החטאים הסיקו שהם לא נשאו נשים. ואולי כתבו כך כי היו להם רק בנות והכהונה, באין בנים לבכור, עוברת לאחיו ולבניו ולכן עברה לאלעזר ולבנו פנחס.
כאמור לא נעסוק ב-מה היו חטאיהם. מה שמעניין הוא- מה קורה אחרי מות ?
ואולי לפני כן, לא נרתע מלשאול : מה עלה במחשבתו של האל כאשר החליט להרוג אותם ? שלא לדבר אם כאמור כבר בעת שעלו בהר וראו את האלוהים, נגזר דינם למות.
מה חשב האל שיקרה אם הוא יהרוג אותם, באותו רגע, מיד אחרי חנוכת המשכן בה ההתעלות הגיעה ל – "ויראו העם וירונו" ?! ומיד- מוות לשני בני אהרן.
בואו נראה כיצד פעל המוות הזה על הנוכחים וכיצד הם הגיבו :
סביר להניח שברגע הראשון כולם המומים ולא ממש יודעים מה לעשות.
משה המנהיג, מבין שהוא צריך לעשות משהו או להגיב בצורה כלשהי למה שקרה.
וטרם דנו האם מוות הוא עונש. ואם הוא עונש , למי העונש ?
העונש להרוגים ? העונש לכל העם ? העונש לאישה ולילדים ?
העונש להורים ובמקרה הזה לנוכח במקום, לאהרן ?
מתוך תגובת משה , ניתן להבין שצריך לנסות לנחם או לומר משהו לאבא שזה עתה מתו עליו שני בניו. אלא שמשה, גם הוא לא ממש יודע כיצד לנחם והוא אומר : "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם, אֶכָּבֵד". אלא שהדברים האלה לא נאמרו על ידי האל והם גם לא ממש מנחמים, יען כי כותב התורה ביטא את *חוסר תגובת אהרן באופן מילולי - וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן ! זה לא אומר שאהרן לא נעץ בו מבט נוקב !
*גם שתיקה היא תגובה, תגובה סבילה שיש בה לעיתים עוצמה רבה יותר מאשר פעילות אקטיבית.
בפועל משה מפנה את המתים מהזירה בעזרת בני הדודים ומכריז על אבל בו – "כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה, אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוָה"
וכיצד התקבע האירוע הזה במסורת ישראל ?
האירוע נמחק. יום חנוכת המשכן – ח' בניסן לא נזכר עוד בשום מקום. גם ציון התאריך הזה כיום השנה למותם של נדב ואביהוא לא נכנס לשום לוח אירועים.
לא מציינים אותם, לא ביחד ולא לחוד. יתרה מכך- שבוע אחרי ח' בניסן מגיע ט"ו בניסן ואין שום אזכור על ציון יום השנה הראשון לשחרור בני ישראל ממצרים.
לא ברור מתי צריך להגיב , האם מיד, כל עוד הנושא בכותרות, או שמא צריך להמתין עד יעבור זעם ואז לשאול ולטעון בפני שופט כל הארץ. איך זה שלא נשמע קולו של משה או קולו של אהרן כלפי מעלה "השופט כל הארץ לא יעשה משפט"?
איך זה שלא הייתה התרעה ואיך לא ניתנה להם זכות הדיבור לטעון לחפותם ולפחות למחות על חומרת העונש ? הרי הם לא עשו משהו בניגוד למצווה. הם ניסו להוסיף, אולי כיוון שלא עלה ריח ניחוח המסמל את קבלת הקרבן.
חולפת חצי שנה , מניסן עד יום הכיפורים עת חוזרים לציין את מות שני בני אהרן:
הייתכן כי גם ריבון העולם הסיק מסקנות מהאירוע הטראומטי של מות שני בני אהרן , ועתה הוא נותן הוראות מה לעשות כדי לא למות ?
בטרם ימי הזיכרון הבאים עלינו אנחנו מבינים שיום השחרור בא אחרי מות. ויום העצמאות בא אחרי הזיכרון לנופלים. אחרי מות , לא ניתן להחזיר את ההולכים.
קולמוסין ומקלדות נשברו על השאלה אם להפריד בין יום הזיכרון ליום העצמאות.
צריך להיות מודעים למוות ולמחיר הדמים ששילם עמנו , ששילמנו , כדי לצאת לעצמאות במחולות ובשירים.
ויש שירים ששואלים שאלות טובות ומעוררים למחשבות.
