חלפה עברה שנה ואני כפי ארימה, בתקווה שהימים הנוראים חלפו עברו והתחילה שנה מוצלחת יותר לנו ולכל בית ישראל.
עכשיו סוכות,יוצאים מהבית,לפחות בזמן האכילה,למבנה מוזר עם צמחיה שסוככת על הגג. ויש כאלה שבימי הסוכות גם ישנים בסוכה. כיצד אנחנו צריכים להיכנס לחג ולסוכה האלו ועם אילו תובנות כדאי שנצא מהסוכה חזרה למגורינו הקבועים, כל אחד בביתו וכולנו יחד בבית הלאומי שלנו ?
מסתבר שיש דבר מוזר נוסף, וזו המצווה לקחת חלקים מארבעה מיני עצים, לאגד אותם יחד ולשמוח לפני האל.
ביהדות בפרט וכנראה בפסיכולוגיה של החינוך והנחלת המורשת בכלל העמים, כדי שדברים ישמרו בזיכרון הפרטי ובזיכרון הלאומי, צריך לבצע פיזית טקסים מסוימים. הטקסים מעיקרם הם מיוחדים ויוצאים מגדר הרגיל , מה שנקרא – חריגים, שאמורים לעורר את המשתתף ואפילו את המביט בהם מן הצד, לאיזושהי חשיבה. למי שפעיל ומשתתף בטקס עולה השאלה, מה בעצם אני עושה ולשם מה ?
לעומת המשתתף בטקס באופן פעיל, המתבונן מהצד בטקס מגיב בשתי דרכים מנוגדות.
יש את אלה המביטים בתמיהה, שגולשת אפילו לסוג של זלזול ובוז.
ויש כאלה שפתאום מוצאים את עצמם נוטלים חלק בתוך אותו הטקס, שרק לפני זמן קצר נראה בעיניהם מוזר !
(בימים אלו נחשפנו גם לכאלה שפועלים להפריע ולחבל בטקסים יהודיים.)
נניח שספינת מטיילים נסחפת לחוף נידח באפריקה או באוסטרליה. המטיילים שמגיעים משוודיה, מרוקו ומישראל רואים מרחוק עשן. כשהם מתקרבים הם רואים אנשים ונשים רוקדים בדבקות סביב מדורה וקוראים כל מיני קריאות קצובות שאינן מובנות להם, תוך כדי שהם נושאים בידיהם מוטות עם בד בצבעים שונים, מה שאנחנו קוראים דגלים. הריטואל חוזר על עצמו למשך זמן לא קצר. חלק מהמטיילים מתקרב עם חיוך והמקומיים מזמינים אותם להצטרף לחגיגה והם מצטרפים.
לימים השוודים והמרוקאים מגיעים לביקור אצל הישראלים בישראל. הם קבעו להיפגש בתל אביב. הישראלים ממתינים בחוף הים כמוסכם. באיחור ניכר מגיעים האורחים ולשאלת המארחים מדוע אחרו, הם משיבים: עברנו ליד מגדלי עזריאלי וראינו טקס דומה למה שראינו באוסטרליה אצל הילידים. אנשים רוקדים סביב מדורה בכביש, מנופפים דגלים וצועקים משהו לא ברור כמו אז, שם כשביקרנו יחד באוסטרליה.
נזכרתי אף אני בביקורי בפולין כשבבוקר, מנהל בית המלון הוזעק לשוחח עם מנהל משלחת מישראל. הפולני פגש ביהודי עטוי שמיכה לבנה עם שנצים בקצוות, מה שאנחנו קוראים טלית. הפולני מבחין עוד, בקופסאות שחורות על היד ועל הראש, כשהוא ממלמל משהו ולא מתייחס לפולני.
אין ספק שגם כאשר מתבוננים ביהודים שרוקדים עם ענפים ירוקים ופרי הדר בידיהם, הם נראים מוזרים מאד למתבונן מהצד.
הסיבות לשני הדברים המוזרים מוסברים וידועים. ורק נזכיר:
היציאה מהבית לסוכה ודווקא בעונת האסיף, נועדה להחזיר אותנו למימדים הטבעיים. העובדה שצברנו יבולים מרשימים ובהתאמה חשבון הבנק שלנו תפח, הדבר יפה וראוי להערכה. אבל, ראוי שנדע שהשפע הזה והלוואי ויהיה כל שנה, לא מובטח ולא מובן מאליו. ואם יש לנו כזה שפע, אולי כדאי שנדע לחלוק אותו גם עם כאלה שלא זכו השנה לשפע. זו הערבות ההדדית שראוי שתאחד אותנו.
ואם בערבות ואחדות אנו עוסקים, נזכיר שזה חלק מחוסננו הלאומי. לצורך כך אנו אוגדים ארבעה סוגי צמחים ודווקא מהרב שנתיים, משיחים ועצים.
ההדסים, כך זיהו את "ענף עץ עבת", הם בגדר שיחים שלא צומחים לגובה רב אבל יש להם פריחה לבנה יפה וריחנית. לא ברור מדוע, אבל נוהגים לקחת מההדסים ענפים "משולשים" , כאלה שיש להם דור סביב הענף המוציא שלושה עלים . מעניין גם שאנחנו לוקחים ענפים ללא פרחים למרות שאנחנו רוצים להריח את ריחם של הענפים.
לערבה- שנזכרת בתורה כ - "ערבי נחל", שצומחת לגובה רב יותר מההדסים, יש גזעים, ענפים ועלים ירוקים, עבים וחזקים יותר, אבל אין לה פריחה ריחנית כמו להדסים. גם מהערבה לוקחים רק ענפים דקים.
מההדרים, שלא כמו יתר השלושה, אנחנו לוקחים את הפרי, פרי האתרוג.
את משפחת פרי ההדר כולנו מכירים והיא כוללת תפוזים מזנים שונים, אשכוליות, קלמנטינות, לימונים, ועוד... לא ברור מדוע דווקא האתרוג נבחר להיות "פרי עץ ההדר" של ארבעת המינים. המדרשים של הפרשנים לא ממש משכנעים, אותי לפחות. לעת הזו, זו המסורת ולא מצאנו לנכון להתפלמס עם המסורת, כל עוד אין רעיון מוצלח יותר.
המין הרביעי הוא "כפות תמרים". עץ תמר ממשפחת הדקליים, שעם השנים עולה גבוה מעל עשרה מטר ולפעמים גם מעל עשרים מטר. מעץ התמר אנו מצווים לקחת "כפות". על פי המסורת, אנחנו לוקחים מעץ התמר את החלק המרכזי שטרם נפתח ונפרש כפי שכל "כפה" כזו נפתחת. על המין הזה נאמר במדרש שיש לו טעם ואין לו ריח. לא ברור מדוע זיהו את מה שאנו מכנים "לולב" כ - "כפות תמרים". ושוב זו המסורת עד שיגיע רעיון טוב יותר שיבהיר את העניין.
ואחרי שיש לנו – אתרוג שיש לו טעם וריח, ולולב שיש לו פרי טעים ללא ריח, והדסים עם ריח וללא טעם וערבה ללא טעם וללא ריח, נשאלת השאלה מדוע אנו מכנים את המצווה "נטילת לולב", ומדוע הברכה היא בהתאם רק על נטילת לולב ?
התשובות הנפוצות הן : משום שהלולב הכי גבוה. והסיבה הטובה יותר, אולי, מפני שהתמר הוא משבעת המינים והוא מכונה דבש בגלל הפרי שלו.
הסיבה והתכלית המרכזית למצוות ארבעת המינים היא רעיון חיבורם לאגודה אחת, קרי עם ישראל לסוגיו ולתכונותיו. ראוי לחבר את כולם, להבין ולהרגיש שרק כאשר אנחנו מאוגדים יחד, אנחנו יכולים לשמוח וגם לשמח את כל מי שמביט בנו מבחוץ, גם אם במבט ראשון הוא לא מבין את המנהג המוזר הזה.
אז אחרי השנה החולפת ואחרי אירועי יום הכיפורים האחרון, ראוי להתקבץ ולהתאחד ואפילו לקיים בשבוע הבא את מנהג "ההקפות", לרקוד עם ספרי התורה והדגלים ברחובה של עיר, כולנו יחד.
אולי צריך להחליף את הברכה "על נטילת לולב" בברכה:
"ברוך אתה... וציוונו לאחד לאגודה אחת את כל עם ישראל באהבה"
