תאריך ושעה
 


מונה:


השבת, פרשת וארא, הפרשה השנייה בספר גאולת ישראל הוא ספר שמות.
 
בפרשתנו מציגים לנו את אילן היוחסין של שני האחים – משה ואהרן, שנבחרו להוביל את הוצאת בני ישראל ממצרים.
 
מדוע נדרשו שני אנשים לתפקיד הזה ?
 
כשהאל מתגלה למשה בסנה ומטיל עליו את השליחות להוציא את בני ישראל ממצרים, משה לא מתלהב מהתפקיד ומתרץ את סירובו בהיותו כבד פה וכבד לשון :
 
 "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ:  כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי…  
 
כשנראה שמשה מסרב שוב :
 
... וַיֹּאמֶר, בִּי אֲדֹנָי; שְׁלַח-נָא, בְּיַד תִּשְׁלָח. (יג)
 
האל מגיב בכעס ומצרף אליו את אהרן אחיו:
 
... וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּמֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי--יָדַעְתִּי, כִּי-דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא; וְגַם הִנֵּה-הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ.   טו וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו, וְשַׂמְתָּ אֶת-הַדְּבָרִים בְּפִיו; וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְעִם-פִּיהוּ, וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן.   טז וְדִבֶּר-הוּא לְךָ, אֶל-הָעָם; וְהָיָה הוּא יִהְיֶה-לְּךָ לְפֶה, וְאַתָּה תִּהְיֶה-לּוֹ לֵאלֹהִים.   יז וְאֶת-הַמַּטֶּה הַזֶּה, תִּקַּח בְּיָדֶךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-בּוֹ, אֶת-הָאֹתֹת" . (שמות ד, י-יז)
 
מה פשר הטיעון של משה : כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי ?
 
 
 
 
ההגדרה של פה היא :
 
" פֶּתח וחלל בפָּנים של בעלי החיים המכיל את מנגְנון הנגיסה והלעיסה ואת מנגנון הפקת קולות הקריאה והדיבור"
ההגדרה של לשון היא :
 
"הלשון היא איבר שרירי שרובו עשוי מסחוס המצוי בפיותיהם של בעלי חיים רבים. הלשון היא השריר היחיד בגוף האדם שמחובר רק בקצה אחד שלו".
 
"בבני אדם משמשת הלשון ליצירת חלק גדול מהצלילים המופקים בדיבור".
 
מכאן ניתן אולי להבין שלמשה הייתה בעיה בהפקת קולות הדיבור.
 
מתוך האמור לעיל יש הטוענים שמשה היה מגמגם.  
ומהי ההגדרה של מגמגם:
 
"גמגום הוא הפרעת דיבור הפוגעת בשטף הדיבור בדרכים שונות. למשל: חזרתיות בלתי רצונית, הארכת צלילים, הברות או מילים והיתקעויות בדיבור. מקורן של אלו נובע מחוסר שליטה רגעי ספונטני במערכת הדיבור (בייחוד על מיתרי הקול) תוך כדי הדיבור. כלומר החוויה של המגמגם היא חוויה של חוסר שליטה בדיבור. הגמגום אינו מוגדר כמחלה אלא כתסמונת"
 
 
אבל בפרשתנו, פרשת וארא, משה משתמש בלשון שונה לסירובו ללכת אל פרעה:
 
" וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר .  יא בֹּא דַבֵּר, אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וִישַׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאַרְצוֹ.   יב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר:  הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.  (ו, י- יב )
 
 
ומהי ההגדרה של שפתיים:
 
"השפתיים הן איבר המהווה את הפתח של חלל הפה אצל בני אדם ויונקים רבים אחרים".
 
אם כך, מה המובן של הצרוף "ערל שפתיים" ?
 
ערלים הם אלה שלא נימולו, כלומר, לא הוסר הכיסוי המסתיר את מה שבתוכו. אם כך, ערל שפתיים הוא זה שמסתיר את מה שבפיו, את לשונו.
 
נראה שמשה אומר לריבון העולם השולח אותו אל פרעה: "אני, משה, לא יכול להעביר את מה שאתה שם בפי, בצורה שהדברים האלו יישמעו באזני פרעה וישיגו את המטרה שלשמה אתה רוצה לשלוח אותי."
 
את הסיפור הזה ניצל הרב מוהליבר כשהגיע לפגישה אצל הברון רוטשילד כדי לגייסו לרעיון הקמת המושבות החקלאיות בארץ ישראל.  הרב מוהליבר שאל את הברון שאלה רטורית "מדוע נבחר משה ללכת לפרעה ולומר לו שלח את עמי" ? למשימה כזו היו צריכים לשלוח מישהו צח לשון ומשה הרי היה "כבד פה וכבד לשון" !
 
והשיב הרב מוהליבר, ובזה קנה את ליבון של הברון,
 וכך אמר :
" לא חשוב השליח, חשובה השליחות" !
 
משה נענה ברצון לדברי האל, כשזה הודיעו כי אהרן אחיו הלוי יהיה שותף עמו בשליחות ובהנהגה.
 
בימים אלו, כשהמנהיגים מבליטים את עצמם, שאפילו על הפתק בקלפי הם מציינים שהמפלגה היא ברשות פלוני או אלמוני, אולי ראוי להתבונן בהנהגה המשותפת של משה ואהרן.  
הגיע הזמן להפסיק לסגוד למנהיגים המאפילים על חבריהם להנהגה ומבטלים אותם. הם רק מוכיחים עד כמה החוכמה לא מצויה אצל אדם אחד, וחובה לשמוע דעות נוספות ושונות, כדי להגיע למסקנות ולהחלטות נבונות.
 
הגיע הזמן ללמוד מצניעותם של משה ואהרן ומהבנתם שהם לא מתחרים על ההנהגה אלא הם משלימים איש את אחיו כל אחד על פי התכונות הטובות של כל אחד מהם.  
 
אולי, כפי שתובעים לא מעט לוחמים מהחזית, אם אין ללשון שלך דבר מה חכם ומועיל לומר, כדאי שהשפתיים תסגורנה את הפה.
לייבסיטי - בניית אתרים