השבת נקרא שתי פרשיות שסוגרות את ספר במדבר ובעצם את ספר התורה כולו. בשבת הבאה נתחיל את ספר דברים שכולל את נאומי הסיכום של משה החוזר ומסכם את קורות עם ישראל במדבר.
אלו הימים האחרונים במדבר, לפני הכניסה לארץ המובטחת וכיבושה. בהכנות למלחמה הצפויה אנו פוגשים סיפורים שכאילו נכתבו בימים אלו :
" וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר . ב נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל־עַמֶּיךָ. ג וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא; וְיִהְיוּ, עַל־מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת־יְהוָה, בְּמִדְיָן. ד אֶלֶף, לַמַּטֶּה, אֶלֶף, לַמַּטֶּה--לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל, תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא. ה וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, אֶלֶף לַמַּטֶּה--שְׁנֵים־עָשָׂר אֶלֶף, חֲלוּצֵי צָבָא. ו וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה, לַצָּבָא: אֹתָם וְאֶת־פִּינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, לַצָּבָא, וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה, בְּיָדוֹ."
כשיוצאים למלחמה, ואפילו למלחמת נקמה באלו שהחטיאו את ישראל, כל עם ישראל יוצא למלחמה. אל מי פונה משה להעביר את חוק הגיוס ?
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם".
הוצאת צווי הגיוס הם לכל העם ולא לנשיאי השבטים !
זאת, למרות שההקצבה לצבא היא אלף לשבט. אין צורך בתיווך של חברי כנסת או רבנים כדי שכל שבט ישלח אלף לוחמים. הלוחמים מתמסרים מעצמם למשימה החשובה.
שיעור נוסף על גיוס לצבא ויציאה למלחמה אנו למדים מההתייחסות של משה אל שניים וחצי השבטים המבקשים נחלה בעבר הירדן המזרחי :
" וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לִבְנֵי־גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם, יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה? "...
...וְהִנֵּה קַמְתֶּם, תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם--תַּרְבּוּת, אֲנָשִׁים חַטָּאִים: לִסְפּוֹת עוֹד, עַל חֲרוֹן אַף־יְהוָה--אֶל־יִשְׂרָאֵל. טו כִּי תְשׁוּבֻן, מֵאַחֲרָיו, וְיָסַף עוֹד, לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר; וְשִׁחַתֶּם, לְכָל־הָעָם הַזֶּה.
הבקשה של שבטי ראובן וגד וחצי משבט המנשה, לקבל לנחלה את עבר הירדן המזרחי, מעורר אצל משה את החשד שמא הם חוששים ואינם רוצים לצאת למלחמה.
נציגי השבטים הללו מבהירים למשה שאין כוונתם להתחמק ולהשתמט מהמערכה :
טז וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ, גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים, לְטַפֵּנוּ. יז וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר אִם־הֲבִיאֹנֻם, אֶל־מְקוֹמָם; וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר, מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. יח לֹא נָשׁוּב, אֶל־בָּתֵּינוּ--עַד, הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלָתוֹ. יט כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם, מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה: כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ, מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה.
ועדיין זה לא מספק את משה. לכן, נשמעת הבטחה ברורה עם עיצומים בצידם אם חלילה לא יעמדו בהבטחתם :
"... וַיֹּאמֶר בְּנֵי־גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, אֶל־מֹשֶׁה לֵאמֹר: עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ, כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה. כו טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ, מִקְנֵנוּ וְכָל־בְּהֶמְתֵּנוּ--יִהְיוּ־שָׁם, בְּעָרֵי הַגִּלְעָד. כז וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל־חֲלוּץ צָבָא, לִפְנֵי יְהוָה--לַמִּלְחָמָה: כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי, דֹּבֵר. כח וַיְצַו לָהֶם, מֹשֶׁה, אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן; וְאֶת־רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. כט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם, אִם־יַעַבְרוּ בְנֵי־גָד וּבְנֵי־רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת־הַיַּרְדֵּן כָּל־חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי יְהוָה, וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ, לִפְנֵיכֶם--וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת־אֶרֶץ הַגִּלְעָד, לַאֲחֻזָּה. ל וְאִם־לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים, אִתְּכֶם--וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם, בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. לא וַיַּעֲנוּ בְנֵי־גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, לֵאמֹר: אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל־עֲבָדֶיךָ, כֵּן נַעֲשֶׂה. לב נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי יְהוָה, אֶרֶץ כְּנָעַן; וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ, מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן".
האחיזה והנחלה בארץ ישראל היא לא עסק פרטי של שבט או חלק מהעם. היציאה למלחמה, הכיבוש שלה וההיאחזות בה, הם משימה לאומית וערבות הדדית של כל חלקי העם בכל חלקי הארץ !
כל עוד לא הושלמה מלחמת כיבוש הארץ והכרעת כל אויבנו, בתוך ומחוץ לארץ, חובה על כל בחור בישראל להצטרף לצבא העם ללא שום קדימות אחרת של כל נושא שהוא, עד כדי חתן מחופתו.
שנזכה לראות את הערבות ההדדית של כל חלקי העם היוצא למלחמה ואת הניצחון המוחלט והסופי על כל אויבינו.
אומנם השבת נציין גם את ראש חודש אב, המתחיל את תשעת הימים הפחות מוצלחים של עם ישראל לאורך הדורות, אבל הגיע זמן ל-נהפוכו של ימי צרה לימים טובים לישראל.
