במוצאי השבת, גם יוצאי גלות אירופה יתחילו לבקש סליחות מהיושב במרומים. השאלה היא כמה מאיתנו יעשו באמת מאזן וחשבון נפש, ונפנה למי שפגענו בו כדי לבקש סליחה. ובכלל, מדוע להמתין לשבוע האחרון של השנה? ראוי שבכל יום, אם נדמה לנו שעשינו דבר שלא יעשה, לבדוק את עצמנו ולתקן את דרכנו. אם פגענו במישהו, הזמן הנכון לתקן ולבקש את סליחתו, הוא ממש בסמוך לזמן שזה קרה. כך, גם לא מצטברים כעסים והדברים לא מתנפחים וגדלים עד שקשה לתקן.
פרשת השבוע פרשת כי תבוא
זו הפרשה שמכילה את הברכות ואת הקללות שיחולו על עם ישראל, בהתאם להתנהגות של העם. היא מזכירה לנו את הפרשה המקורית, שם נאמרו הקללות, פרשה הפותחת בזכות הבחירה "אם בחוקתי תלכו ... ". כמו גם פרשת "ראה נתתי לפניכם ברכה או קללה... החיים והמוות ... ובחרת בחיים".
אחרי המבט קדימה לעבר העתיד, התלוי בבחירה שלנו ובמעשינו, משה חוזר אחורה אל ההיסטוריה שמלפני ארבעים שנה. ההיסטוריה של מה שקרה במצרים ומה שקרה במדבר מאז ועד למקום שבו הם עומדים, לפני הכניסה לארץ.
"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַתֶּם רְאִיתֶם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו, וּלְכָל-אַרְצוֹ . ב הַמַּסּוֹת, הַגְּדֹלֹת, אֲשֶׁר רָאוּ, עֵינֶיךָ--הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים, הָהֵם. ג וְלֹא-נָתַן יְהוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת, וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה. ד וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה, בַּמִּדְבָּר; לֹא-בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם, וְנַעַלְךָ לֹא-בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ . ה לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם--לְמַעַן, תֵּדְעוּ, כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם. ו וַתָּבֹאוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיֵּצֵא סִיחֹן מֶלֶךְ-חֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ, לַמִּלְחָמָה--וַנַּכֵּם. ז וַנִּקַּח, אֶת-אַרְצָם, וַנִּתְּנָהּ לְנַחֲלָה, לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי--וְלַחֲצִי, שֵׁבֶט הַמְנַשִּׁי. ח וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת, וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם--לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן." (סוף הפרשה פרק כט)
נתמקם לרגע במקום ובזמן. המקום הוא בערבות מואב סמוך לירדן יריחו והזמן הוא בסוף שנת הארבעים לצאתם מארץ מצרים וסמוך לכניסה לארץ. מי הקהל אליו מופנית הקריאה:
" אַתֶּם רְאִיתֶם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו, וּלְכָל-אַרְצוֹ..."
רוב הקהל שעומד להיכנס לארץ, כשני שליש מהם, נולדו במדבר במשך הארבעים שנה. הם לא ראו וחוו את האותות והמופתים שעשה האל במצרים. את יציאת מצרים ראו רק מי שהיו בגיל אפס עד עשרים שנה. מי שהיה מעל גיל עשרים, מת במדבר.
סביר להניח, שמי שחי בעת יציאת מצרים, צעיר מגיל חמש, לא ממש זוכר מה היה במצרים. מי שיכול לזכור, אלו מי שהיו בגיל בין חמש לעשרים, ובעת הנאום של משה הם בני ארבעים וחמש עד גיל שישים.
האנשים האלה, שבעת הנאום של משה, הם בעצם "זקני העדה", אלו האנשים שאליהם מופנית הקריאה ועליהם מוטלת האחריות, להעביר את מסורת יציאת מצרים לדורות הבאים וגם את מה שקרה במדבר.
דומה הדבר בימינו למי שמספר איך היה כאן לפני מלחמת ששת הימים, יען כי רוב העם נולד אחרי מלחמת ששת הימים. כשמספרים לנוער ואף לאנשים בני עשרים ובני ארבעים וחמישים, שלפני מלחמת ששת הימים הגבול עבר בכפר סבא ובלטרון, זה בלתי נתפס. ועוד יותר קשה לקלוט, שבתוך ירושלים עבר קו הגבול העירוני בין בנין עיריית ירושלים של היום לחומת העיר העתיקה.
אם לא מספרים את העובדות ואת הסיפורים ואת מורשת העת ההיא, לא מפתיע שיש מי שחושב שהפיתרון הוא לחזור לקווי 1967 !!
אם לא מספרים כל שנה ביציאת מצרים, מזמן היה הדבר נשכח מלב האומה.
כשאנו רואים היום שבלוח השעות של הלימודים, אין הנחלת מורשת, לא מורשת קרב, לא מורשת ההיסטוריה של העם היהודי, לא תנ"ך ולא תורה, מה לנו כי נלין על כי הדורות שקמו כאן בארצנו, מנותקים מהקשר לעם ולארץ ולהיסטוריה שלנו, שהביאה אותנו לשוב למולדתנו אחרי אלפיים שנות גלות.
על זה אמרו כבר לפני "רצינו לגדל אפיקורסים וגידלנו עמי ארצות".
חובה עלינו לספר לכל, ובעיקר לדור הצעיר, שצריך לקרוא כל יום מפרשת השבוע, ולפני כל חג לספר את המקור לאותו חג וכיצד מעבירים את החוויה של החג יחד עם כל עם ישראל בכל שנה מחדש.
