פרשת תצוה היא הפרשה, כך נראה, שלא מצאו בה הפרשנים רעיונות מעניינים, אז סרקו את הפרשה ומצאו ששמו של משה לא מוזכר בה. על המציאה הזו שאלו מדוע וניסו למצוא כל מיני תירוצים.
נזכיר שהפרשה הזו היא בעצם המשכה של פרשת תרומה העוסקות שתיהן בהוראות הביצוע של הקמת המשכן וכל מה שבתוכו.
אמנם השם משה לא מופיע אבל ההתייחסות אל משה היא המשך ישיר של הפרשה הקודמת כשכבר בהתחלה מופיעה המילה המחליפה את שמו המפורש - וְאַתָּ֞ה ! ועוד עם ו' החיבור. וזו כמובן לא הפעם היחידה שהמילה המתייחסת למשה מופיעה.
"וְאַתָּ֞ה תְּצַוֶּ֣ה | אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַֽעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד:
כא בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵד֩ מִח֨וּץ לַפָּרֹ֜כֶת אֲשֶׁ֣ר עַל הָֽעֵדֻ֗ת יַֽעֲרֹךְ֩ אֹת֨וֹ אַֽהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו מֵעֶ֥רֶב עַד־בֹּ֖קֶר לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה חֻקַּ֤ת
עוֹלָם֙ לְדֹ֣רֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
א וְאַתָּ֡ה הַקְרֵ֣ב אֵלֶ֩יךָ֩ אֶת אַֽהֲרֹ֨ן אָחִ֜יךָ וְאֶת בָּנָ֣יו אִתּ֗וֹ מִתּ֛וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְכַֽהֲנוֹ לִ֑י אַֽהֲרֹ֕ן נָדָ֧ב וַֽאֲבִיה֛וּא
אֶלְעָזָ֥ר וְאִֽיתָמָ֖ר בְּנֵ֥י אַֽהֲרֹֽן:
ב וְעָשִׂ֥יתָ בִגְדֵי קֹ֖דֶשׁ לְאַֽהֲרֹ֣ן אָחִ֑יךָ לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת:
ג וְאַתָּ֗ה תְּדַבֵּר֙ אֶל כָּל חַכְמֵי־לֵ֔ב אֲשֶׁ֥ר מִלֵּאתִ֖יו ר֣וּחַ חָכְמָ֑ה וְעָשׂ֞וּ אֶת בִּגְדֵ֧י אַֽהֲרֹ֛ן לְקַדְּשׁ֖וֹ לְכַֽהֲנוֹ לִֽי:
ד וְאֵ֨לֶּה הַבְּגָדִ֜ים אֲשֶׁ֣ר יַֽעֲשׂ֗וּ ח֤שֶׁן וְאֵפוֹד֙ וּמְעִ֔יל וּכְתֹ֥נֶת תַּשְׁבֵּ֖ץ מִצְנֶ֣פֶת וְאַבְנֵ֑ט וְעָשׂ֨וּ בִגְדֵי קֹ֜דֶשׁ לְאַֽהֲרֹ֥ן
אָחִ֛יךָ וּלְבָנָ֖יו לְכַֽהֲנוֹ לִֽי:
ה וְהֵם֙ יִקְח֣וּ אֶת הַזָּהָ֔ב וְאֶת הַתְּכֵ֖לֶת וְאֶת הָֽאַרְגָּמָ֑ן וְאֶת תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וְאֶת הַשֵּֽׁשׁ...
ט וְלָ֣קַחְתָּ֔ אֶת שְׁתֵּ֖י אַבְנֵי שֹׁ֑הַם וּפִתַּחְתָּ֣ עֲלֵיהֶ֔ם שְׁמ֖וֹת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל...
יב וְשַׂמְתָּ֞ אֶת שְׁתֵּ֣י הָֽאֲבָנִ֗ים עַ֚ל כִּתְפֹ֣ת הָֽאֵפֹ֔ד אַבְנֵ֥י זִכָּרֹ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְנָשָׂא֩ אַֽהֲרֹ֨ן אֶת שְׁמוֹתָ֜ם
לִפְנֵ֧י יְהֹוָ֛ה עַל שְׁתֵּ֥י כְתֵפָ֖יו לְזִכָּרֹֽן: (שמות פרק כ"ח)
משה מצווה ע"י האל להיות זה שמצווה על בעלי התפקידים את העשייה וזה שעושה את מרבית הפעולות : תצווה, הקרב, תדבר, ולקחת ושמת. אי אפשר לומר שבגלל ששמו המפורש לא מופיע בפרשה, אזי משה נעדר ממנה.
יש כאן אולי אמירה למשה, כל הסיפור הזה של המשכן וכליו על הסכנות התלויות בו, הכל באחריותך. אם אתה תרצה אתה תצווה, ואם בהיכרותך את העם הזה, אתה חושב שזה לא מתאים להם אזי אתה יכול לא לצוות ולא לעשות.
יש המחפשים אצל משה כל מיני טעויות בהבנה ובהנהגה. אחד הרעיונות שמעלים, היא הטענה שמשה אכן לא מצווה לעשות את המשכן לפני עלותו אל האלוהים. ומאחר ובעלותו לא היו בני ישראל עסוקים בבניית המשכן , בהיעדרו הם בקשו משהו חלופי והגיעו למעשה העגל. יש הרואים במעשה הזה את הסיבה לאי כניסתו וכניסת אהרן אחיו לארץ ישראל.
נראה כי אין מקום לביקורת כזו על משה שהרי נאמר לו כמה פעמים , אתה תעשה כמו שאני אראה לך בהר.
"וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָֽׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם: ט כְּכֹ֗ל אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ מַרְאֶ֣ה אֽוֹתְךָ֔ אֵ֚ת תַּבְנִ֣ית הַמִּשְׁכָּ֔ן וְאֵ֖ת תַּבְנִ֣ית כָּל־כֵּלָ֑יו וְכֵ֖ן תַּֽעֲשֽׂוּ" (פרק כה , ח-ט)
ובסוף הפרק מעשה המנורה :
"וּרְאֵ֖ה וַֽעֲשֵׂ֑ה בְּתַ֨בְנִיתָ֔ם אֲשֶׁר אַתָּ֥ה מָרְאֶ֖ה בָּהָֽר" (מ)
בעצם ה' אומר למשה, אם משהו לא ברור אני אראה לך בהר כיצד זה צריך להראות.
אם רוצים לבקר את משה , אזי אולי צריך לשאול , מדוע משה לא מבין איך זה נראה ונזקק לראות בהר את המראה כדי ליצור אותו דבר. לעומת האיך, משה לא שואל : "בשביל מה צריך את כל הדברים האלו" ? או לפחות בשביל מה צריך חלק מהם ?
אפשר להבין את הצורך במקום מיוחד לשם מגיע האלוהים לדבר עם מנהיגי העם.
אפשר להבין את הצורך בארון לעדות ואפילו את הפרוכת .
אפשר להבין את הצורך בתאורה מהמנורה
אבל קשה להבין את מעשה הכרובים.
קשה להבין את הצורך במזבח וקרבנות ובקטורת הסמים.
כידוע היום אנחנו חיים ללא המשכן וללא תחליפו הקבוע, המקדש וללא מה שהיה בתוכם.
האם היו החיים אז עם המשכן ואו המקדש, טובים יותר מהחיים היום בלעדיהם ?
בעולם שלנו כיום לכאורה אין אלילים, קרבנות ופולחנים כבימי קדם.
האלילות היום באה לידי ביטוי באימוץ אופנות, בהערצה לדמויות מפורסמות בקרב מי שעוסקים בתחומי הבידור לסוגיו , במדיה החברתית וגם בפוליטיקה, בנהיה אחריהם ובחיקוי אורחות חייהם. אין מקום אחד מקודש , יש אופנות של מקומות בעלי הילה רוחנית שלכאורה מספקים חוויות מטעינות. לכל אחד מקדש שאותו הוא בונה ומרכיב לעצמו אם באופן יחידני או כחלק מקבוצה. בהקבלה לימינו – המנורה , הארון, הכרובים והפרוכת הם דימויים וכלי עזר ממתכת אצילה ובדים יוקרתיים המתווכים בין שמים וארץ , בין בשר ודם לישות שאיננה נתפסת בששת חושינו.
הקטרת קטורת נמצאת בשימוש גם כיום ומאפשרת חוויה חושית בהתאם לחומר ולמינון. הקרבנות הם המימד המחייב חיבור של פעולה פיזית, נוטלת חיים וחושית שתמיד מייצרת השפעה משמעותית יותר. דווקא מימד זה אינו חלק מהעולם המודרני בו אנו חיים. את הקרבנות השארנו מאחור. השחיטה משמשת היום כחלק מהכנת מזון יומיומי ללא טקסיות מיוחדת. האם התקדמנו ואיננו נזקקים יותר לשחיטת בקר ועוף כדי להתחבר לרוחני ולנשגב?
