פרשת שמיני התשף 2020
 
פרשת שמיני היא מה שנהוג לכנות "פרשת בר המצווה שלי", יען כי נולדתי בשבת שאחרי פסח.
ניסיתי להיזכר מה אמרתי על הפרשה בשבת ההיא לפני 51 שנים, אבל לא הצלחתי וגם לא נשאר דבר בכתובים. נדמה לי שדיברתי על המאכלים האסורים והמותרים. מאז הפכו המצוות הללו למרכז החיים היהודיים, כשעם השנים נוספו הלכות ובעיקר חומרות על מה שאנחנו מכניסים לפה. על זה כבר אמרו לפנינו-לו היינו מקפידים על מה שאנחנו מוציאים מהפה כמו שאנחנו מקפידים על מה שאנחנו מכניסים לפה, ובמיוחד בימים אלו, היינו כבר במקום הרבה יותר טוב.
 
הנושא המרכזי בפרשת שמיני הוא מותם של שני בני אהרן – נדב ואביהוא.
היכן מופיעים נדב ואביהוא לראשונה ומה הם עשו בחייהם ? בעצם מה היה תפקידם בעולם ?
 
בתוך שושלת אילן היוחסין של עם ישראל שירד מצרימה, מספרים לנו בין היתר על הולדת בניו
 של אהרן:
 
"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-לֵוִי, לְתֹלְדֹתָם--גֵּרְשׁוֹן, וּקְהָת וּמְרָרִי; וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי, שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה.  יז בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי, לְמִשְׁפְּחֹתָם.  יח וּבְנֵי קְהָת--עַמְרָם וְיִצְהָר, וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל; וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת, שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה.  יט וּבְנֵי מְרָרִי, מַחְלִי וּמוּשִׁי; אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי, לְתֹלְדֹתָם.  כ וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת-יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ, לוֹ לְאִשָּׁה, וַתֵּלֶד לוֹ, אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-מֹשֶׁה; וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם, שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה.  כא וּבְנֵי, יִצְהָר--קֹרַח וָנֶפֶג, וְזִכְרִי.  כב וּבְנֵי, עֻזִּיאֵל--מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן, וְסִתְרִי.  כג וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת-אֱלִישֶׁבַע בַּת-עַמִּינָדָב, אֲחוֹת נַחְשׁוֹן--לוֹ לְאִשָּׁה; וַתֵּלֶד לוֹ, אֶת-נָדָב וְאֶת-אֲבִיהוּא, אֶת-אֶלְעָזָר, וְאֶת-אִיתָמָר". (שמות פרק ו, טז-כג)
 
מעניין שבתוך אילן היוחסין רק לגבי שניים מספרים לנו את מי הם לקחו לאשה. עמרם לוקח את "יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ, לוֹ לְאִשָּׁה "  ואהרן לוקח את   "אֱלִישֶׁבַע בַּת-עַמִּינָדָב, אֲחוֹת נַחְשׁוֹן--לוֹ לְאִשָּׁה".
 
יוכבד חשובה לצורך הסיפור של הולדת משה. היא האימא המצפינה את התינוק והיא האימא הנקראת להניק אותו לכאורה עבור בת פרעה.  ומה תפקידה של אלישבע שראוי היה שיסופר עליה? אולי רצו לספר לנו שאלישבע היא בת עמינדב אחות נחשון, יחוס בפני עצמו, אבל היא היוצרת יחד עם אהרן הלוי, שילוב של שבט יהודה עם שבט לוי.  מהשילוב הזה נולדים ארבעת הבנים  " וַתֵּלֶד לוֹ, אֶת-נָדָב וְאֶת-אֲבִיהוּא, אֶת-אֶלְעָזָר, וְאֶת-אִיתָמָר".  לימים, בעצם העם היהודי המוכר לנו היום, הוא השילוב של שני השבטים הללו – יהודה ולוי.
 
הפעם הבאה בה אנו פוגשים את נדב ואביהו היא בהר סיני :
 
 "וְאֶל-מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל-יְהוָה, אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא, וְשִׁבְעִים, מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, מֵרָחֹק.  ב וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל-יְהוָה, וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ; וְהָעָם, לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ.  ג וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה, וְאֵת, כָּל-הַמִּשְׁפָּטִים; וַיַּעַן כָּל-הָעָם קוֹל אֶחָד, וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה, נַעֲשֶׂה.  ד וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה, אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה...  ז וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.  ח וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַדָּם, וַיִּזְרֹק עַל-הָעָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה דַם-הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִמָּכֶם, עַל כָּל-הַדְּבָרִים, הָאֵלֶּה.  ט וַיַּעַל מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן--נָדָב, וַאֲבִיהוּא, וְשִׁבְעִים, מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל   .   י וַיִּרְאוּ, אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וְתַחַת רַגְלָיו, כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם, לָטֹהַר.    יא וְאֶל-אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא שָׁלַח יָדוֹ; וַיֶּחֱזוּ, אֶת-הָאֱלֹהִים, וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ."  (שמות כד , א-יג)
 
יש הטוענים כי בגין ראייתם את האלוהים בהר סיני, הם נידונו למוות. שהרי נאמר "ולא יראני האדם וחי..." . על החטאים שמייחסים לנדב ואביהו מיד בהמשך.
 
בפרשתנו פרשת שמיני, אנו נחשפים לאחד האירועים המשמחים - יום חנוכת המשכן .
 אבל דווקא בתוך האירוע המשמח הזה מתים נדב ואביהו .
 
" וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם.   ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה .  ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן.   ד וַיִּקְרָא מֹשֶׁה, אֶל-מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן, בְּנֵי עֻזִּיאֵל, דֹּד אַהֲרֹן; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת-אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי-הַקֹּדֶשׁ, אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה.   ה וַיִּקְרְבוּ, וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם, אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה--כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר מֹשֶׁה .   ו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל-תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא-תִפְרֹמוּ, וְלֹא תָמֻתוּ, וְעַל כָּל-הָעֵדָה, יִקְצֹף; וַאֲחֵיכֶם, כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל--יִבְכּוּ אֶת-הַשְּׂרֵפָה, אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוָה.  ז וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ, פֶּן-תָּמֻתוּ--כִּי-שֶׁמֶן מִשְׁחַת יְהוָה, עֲלֵיכֶם; וַיַּעֲשׂוּ, כִּדְבַר מֹשֶׁה.  ח וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.    ט יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--וְלֹא תָמֻתוּ:"(פרק י, א-ט)
 
יש נטייה בקרב הפרשנים למצוא את הסיבה למה שקרה, או בלשון אחרת "מה היה חטאם של נדב ואביהו, שבגין החטא הזה הם נידונו למיתה"?.  מרוב שמחפשים סיבות, מדביקים להם הרבה חטאים. ויחד עם זאת וגם אם אנחנו לא רוצים להוסיף להם חטאים, הרי שרק מהכתוב לעיל יש כבר כמה אפשרויות :
 

1. " וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה"  -  התקרבו יותר מדי. כמו ההתקרבות לאש- עד מרחק מסוים זה נעים, האש מאירה ומחממת, כשמתקרבים קרוב מידי האש שורפת.  וכבר הזכרנו לעיל שהם התקרבו וראו את האלוהים בהר סיני.

 

1. " אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם " – מה כל כך נורא בהדלקת אש ?  יש בכך משום הקטנת הנס לעומת אש היורדת מהשמים. אז, כשירדה האש מהשמים היא שרפה אותם,  או אולי עמדו במקום הלא נכון, מקום שם מקום האש היורדת  מהשמים.

 

1. " רָאשֵׁיכֶם אַל-תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא-תִפְרֹמוּ, וְלֹא תָמֻתוּ"  - אם אחרי מות שני בני אהרן , מזהירים שלהבא אל תגיעו כשראשיכם פרועים ובגדיכם פרומים, אז אולי הגיעו בלבוש שאינו ראוי והולם את המעמד.

 

1. " וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ, פֶּן-תָּמֻתוּ--כִּי-שֶׁמֶן מִשְׁחַת יְהוָה, עֲלֵיכֶם" – באותו כיוון, אולי נדב ואביהוא הסתובבו מחוץ לאוהל מועד, כשהם משוחים בשמן הקודש, בניגוד להוראות.

 

1. " יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--וְלֹא תָמֻתוּ" – אולי הגיעו לשמחה הגדולה של חנוכת אוהל מועד אחרי ששתו יין . ואם שותים לא משרתים בקדש.

 
הפעם הבאה שמתייחסים לאירוע מות שני בני אהרן היא בפרשה הקרויה על שמם – אחרי מות :
 
"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן--בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה, וַיָּמֻתוּ .    ב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת--אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל-הַכַּפֹּרֶת."   (ויקרא אחרי מות , טז , א-ב)
 
מעניין שכאן המינוח הוא " בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה" . זה אמנם סוג של משחק מילים, אבל לא כמו בפרשת שמיני לא נאמר כאן " וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה"  , שיכול להשתמע לשני פנים, גם מלשון הקרבה וגם מלשון התקרבות. בפרשת "אחרי מות" זה רק מלשון התקרבות. 
 
 
הפעם הבאה, לפי סדר הספרים, שאנחנו פוגשים שוב בנדב ואביהו היא בספר במדבר, בעת מפקד בני ישראל :
" וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן, וּמֹשֶׁה:  בְּיוֹם, דִּבֶּר יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה--בְּהַר סִינָי .  ב וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-אַהֲרֹן, הַבְּכֹר נָדָב, וַאֲבִיהוּא, אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר.   ג אֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן, הַכֹּהֲנִים, הַמְּשֻׁחִים--אֲשֶׁר-מִלֵּא יָדָם, לְכַהֵן.   ד וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי יְהוָה בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהוָה, בְּמִדְבַּר סִינַי, וּבָנִים, לֹא-הָיוּ לָהֶם; וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר, עַל-פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם.  (במדבר פרק ג , א-ד)
כאן שב הכתוב ומיחס לנדב ואביהו את מותם – " בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהוָה"  , כמו בפרשתנו פרשת שמיני, ולא כמו באחרי מות.
הפעם האחרונה שמתייחסים לאירוע הזה, היא במפקד לצורך חלוקת הנחלות בארץ ישראל, וגם כאן הניסוח הוא כמו בפרשת שמיני: "בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ-זָרָה, לִפְנֵי יְהוָה. " 
"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  נג לָאֵלֶּה, תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה--בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת.  נד לָרַב, תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ, וְלַמְעַט, תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ:  אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו, יֻתַּן נַחֲלָתוֹ.  נה אַךְ-בְּגוֹרָל, יֵחָלֵק אֶת-הָאָרֶץ:  לִשְׁמוֹת מַטּוֹת-אֲבֹתָם, יִנְחָלוּ.  נו עַל-פִּי, הַגּוֹרָל, תֵּחָלֵק, נַחֲלָתוֹ--בֵּין רַב, לִמְעָט.  נז וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַלֵּוִי, לְמִשְׁפְּחֹתָם--לְגֵרְשׁוֹן מִשְׁפַּחַת הַגֵּרְשֻׁנִּי, לִקְהָת מִשְׁפַּחַת הַקְּהָתִי; לִמְרָרִי, מִשְׁפַּחַת הַמְּרָרִי.  נח אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת לֵוִי, מִשְׁפַּחַת הַלִּבְנִי מִשְׁפַּחַת הַחֶבְרֹנִי מִשְׁפַּחַת הַמַּחְלִי מִשְׁפַּחַת הַמּוּשִׁי, מִשְׁפַּחַת, הַקָּרְחִי; וּקְהָת, הוֹלִד אֶת-עַמְרָם.   נט וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם, יוֹכֶבֶד בַּת-לֵוִי, אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי, בְּמִצְרָיִם; וַתֵּלֶד לְעַמְרָם, אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-מֹשֶׁה, וְאֵת, מִרְיָם אֲחֹתָם.  ס וַיִּוָּלֵד לְאַהֲרֹן, אֶת-נָדָב וְאֶת-אֲבִיהוּא, אֶת-אֶלְעָזָר, וְאֶת-אִיתָמָר.    סא  וַיָּמָת נָדָב, וַאֲבִיהוּא, בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ-זָרָה, לִפְנֵי יְהוָה.  
בימי זיכרון לנופלים במערכות ישראל נאמר "שהקריבו את נפשם למען ..."  הקרבת הנפש במלחמה או בפעילות מבצעית, כך אנחנו מאמינים, מקרבת את הנפש חזרה אל בוראה, אל גנזי מרומים.  ואנחנו הרי מהללים ומשבחים את מי שהקריבו את נפשם למען העם והארץ.
 האם גם נדב ואביהו הקריבו את נפשם למען העם בעת חנוכת המשכן ?!
 
האם הסיבה או המניע לאובדן של שניהם הייתה מסירות אין קץ למשימה, לתפקיד, לאחריות כבניו של המנהיג השני בחשיבותו, אהרון ?
האם יש במהות הסיבה כדי להקטין את כאב האובדן, להביא נחמה לבני המשפחה , לקרובים לאוהבים ? התשובה היא – לא.
אובדן הוא כנראה חלק בלתי נפרד מחיינו. המוות החטוף והלא צפוי הזה למשפחת המנהיגים מהווה מבחן של אמונה ואמירה. על כל אחד מאיתנו מוטלת אחריות למעשיו. עלינו לשקול תמיד מה ההשלכות של כל מעשה שאנו עושים, אמירה שאנו אומרים. אל לנו להיתלות בזולת , גם אם הוא קרוב לנו מדרגה ראשונה. לצערנו, איש אינו חסין מפני אובדן ושכול, שיכול להגיע כהרף עין בזמן הכי לא צפוי. הפעם ,במהלך של אירוע משמעותי בהיסטוריה של העם הנבנה במדבר, בשמחת חנוכת המשכן , עוצרים לרגע של מחשבה ואחווה של השתתפות בצערם של אהרון ומשפחתו.
המנהיגות הדוממת של אהרון מהווה דוגמא לאופן התמודדות וקבלת הדין. כששותקים יש זמן לחשוב, להתבונן  וגם להקשיב.
אז שנדע להקשיב לעצמנו, לזולתנו
ולעשות הטוב בעיני אלוקים ואדם