לחבפרשת שמיני שני נושאים שמאוד מפתה לדבר עליהם – מה שנכנס לפה מן החי ומות שני בני אהרן.
על המאכלים המותרים והאסורים ניתן לשאול האם לכל סימן שניתן, כמו הסנפירים והקשקשים בחיות הים, או הפרסה, השסע והעלאת הגרה בחיות היבשה, מייחדים אותם מיתר בעלי החיים במטען הגנטי שלהם? בטעמם ? או בהתאמתם למערכת העיכול של בני האדם ?
אחת מטענות התזונאים הצמחונים והטבעונים, היא חוסר ההתאמה של מערכת העיכול של בני האדם לטרוף בעלי חיים, שהרי מלכתחילה נאסרו החיות לאכילת בני האדם.
האם אכילת החזיר הנפוצה ברחבי העולם בכלל והעולם הנוצרי בתוכם, גורמת לאוכליו להיות שונים בהתנהגותם מאשר היהודים, שרובנו לא אוכלי חזיר ? האם יהודי שאוכל חזיר שונה או משתנה כתוצאה מאכילת החזיר , מאשר יהודים שמקפידים לא לאכול חזיר ?
ידוע במשפחתנו המקרה של שכנה בכפר שלם , עולה מרומניה , שהביאה בתמימותה ארנבת לשוחט ובקשה שישחט לה אותו !!
אם היו מניחים לפנינו מאכל מבשר עוף, ארנבת, פרה, סוס, טלה חזיר או עז, האם היינו מבחינים בשוני בין הטעמים ?
מה רצה יוצרם של כל בעלי החיים לגרום לנו בני האדם , באבחנה בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל ? מדוע מצא לנכון להבדיל בין הטמא ובין הטהור ?
והנושא השני של מות שני בני אהרון. ולא אוסיף ואנסה להוסיף ולהסביר איזה חטא הם חטאו, אם חטאו. כבר למדנו גם מהשאלה, איזה חטא חטאו משה ואהרון שנגזר עליהם לא להיכנס לארץ ? בשני המקרים כנראה רצו הפרשנים לחדש או לפתור את התעלומות הללו, וכל אחד הוסיף חטא אפשרי וכך נמצאו גם משה ואהרון וגם נדב ואביהו, אשמים בשורה של חטאים אפשריים שהם חטאו.
אבל נראה שאולי השאלה היותר מטרידה היא, מה ראה היושב במרומים שיורד בפעם הראשונה אל תוך אוהל מועד, לערבב, אירוע מכונן ומרונן, עם אירוע טראומטי בתוך אותו טקס, באותו יום ? האם צריך היה להמשיך בטקס כאילו לא קרה דבר, או שמא היה צריך לעצור את האירוע ולעסוק בהלוויה לאומית לנשרפים ?
זכורה לנו הדרישה של ממשלת ישראל להפסיק את אולימפיאדת מינכן ב – 1972 בעקבות רצח 11 הספורטאים הישראלים. המארגנים החליטו להמשיך את האולימפיאדה.
כיצד חשב ריבון העולם , שיציינו את האירוע הזה לדורות ?
האם יהיה זה יום אבל או יום חג ?
מדוע לא יכול היה לסלוח או להיפרע מהם בזמן אחר?
היום היו ודאי אומרים שלא ניתנה להם הזכות להגן על עצמם
או , זהו גזר דין ללא משפט. מה צריך ללמוד מהמקרה הזה ?
מיותר לשאול מי הנענשים ממות שני בני אהרון, כולם נענשים !
ואולי המסקנה הייתה צריכה לבוא מעם ישראל. המסקנה הייתה צריכה להיות לבקש להפסיק את כל הקרבת הקרבנות בכלל ובמשכן בפרט ?
נזכיר שזה העם אשר ביקש מאהרון תחליף למשה ויצא לו עגל מסכה.
כאן בחנוכת המשכן אהרון מתחיל בהקרבת העגל .
המילה קרבן דומה בשורשה למילה – קירבה. מוכר לנו המושג – קירבת דם.
בתרבויות רבות קירבת דם הינה המרכיב משמעותי והמשפיע ביותר על התנהלות , חריצת משפט והנעה לפעולה.
הקרבה היא עשיית מעשה שמשפיע שדורש כוונה ונכונות של המבצע. הקרבה נותנת ביטוי לרגשות עמוקים ומשפיעה גם על מי שסובב את המקריב.
בתרבויות העמים בעבר נהגו גם להקריב קרבנות אדם. יתכן שהקרבנות בהם נצטווינו היוו סובלימציה, עידון של אותו מנהג רווח בימי קדם שהסיטו אותו לכיוון של עבודת האל.
המשפט המוכר – "ונשלמה פרים שפתנו" – מבטא את החלפת שחיטת בעלי חיים בתפילה הבאה מהלב , בפולחן פנימי, באחריות אישית וגם בפעילות משותפת, קהילתית.
המאכלות האסורים והמוות הקשה של שני בנים הינם שני נושאים בלתי מובנים. אחד נוגע לחיים הארציים והשני למה שקורה מעבר להם.
ההתמודדות עם שני נושאים אלו מחייבת גיוס משאבים פנימיים ותעצומות נפש :
במאכלות האסורים - משמעת עצמית כדי לעמוד בפני פיתויים גשמיים ולהתמודד עם איסור שמקורו לא ברור או מובן.
במוות הפתאומי של שני הבנים – מצב בלתי הפיך שמצריך כוחות כדי להתמודד עם מציאות פתאומית, אכזרית ובלתי מובנת.
שנדע לעמוד גם במבחנים הקשים והבלתי מובנים.
שנדע עוד הרבה שמחות.
