תאריך ושעה
 


מונה:


פרשת חקת התשף 2020
 
פרשת חקת מתרחשת בשנה האחרונה של ארבעים שנות הנדודים במדבר סיני. רוב אנשי דור המדבר כבר לא בחיים, אבל צליל התלונה נשמע מוכר. זו תלונתם בפרשתנו:
 
 "וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם.  ב וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן.  ג וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה.  ד וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל יְהוָה, אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ.  ה וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה:  לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת.  ו וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה, אֲלֵיהֶם".(פרשת חקת כ, א-ו)
 
וזו הייתה תלונת דור המדבר בפרשת השבוע שעבר.
צריך לזכור שבין פרשת קרח, שקרתה בשנה השנית ליציאת מצרים ובין פרשתנו,  עברו קרוב לשלושים ותשע שנה:
 
וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה, לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב; וַיֹּאמְרוּ, לֹא נַעֲלֶה  .  יג הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר:  כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם-הִשְׂתָּרֵר.   יד אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן-לָנוּ, נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם; הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם, תְּנַקֵּר--לֹא נַעֲלֶה" ( פרשת קרח, טז , יב )
 
על פניו, התלונות נראות אמיתיות. הם בעצם אומרים למשה: " הבטחת להביא אותנו אל ארץ זבת חלב ודבש, והבאת אותנו למדבר ששום דבר אינו דומה בו לארץ המובטחת" !!!
 
יש כאן כנראה גם מימד פסיכולוגי של סוף מסלול. כבר רואים את הסוף ופתאום יש קשיים נוספים. פתאום שוב אין מים. הם מגיעים למקום חדש, למדבר צין לקדש "וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה...  ומים אין לשתות".   הדרישה למים היא ודאי דרישה ראויה.
 
 אלא שהסגנון הוא אפילו לא על בסיס של  ביקורת, הפנייה היא  :   " וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה" !
 
הפנייה היא על בסיס שלילי של חוסר סבלנות בסוף הדרך. כמו שנהוג לומר "זו לא סיבה", אבל כנראה גם משה נמצא בקצה גבול סבלנותו, דבר המביא אותו לפעול מתוך כעס :
 
"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ח קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם.  ט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי יְהוָה, כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ.  י וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל--אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים--הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם.  יא וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ--פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם." 
 
כשאדם מצוי בכעס הוא שוכח שאפשר וצריך לדבר. הכעס הבלתי נשלט מביא להרמת קול ולאחר מכן להרמת יד. 
 
בשלב הזה, וכמה שזה נראה אכזרי, היושב במרומים מבין שעם הכניסה לארץ ישראל צריך לרענן את שורת המנהיגים, בני עמרם ויוכבד.  בפרשתנו נפרדים ממרים ומאהרן אחיו הבוגרים של משה. וגם משה מקבל את הבשורה על מותו הקרוב בטרם הכניסה לארץ.
 
גם מנהיגים דגולים צריכים להבין שיש לדעת מתי לפרוש בכבוד לפני שמישהו אחר יאמר להם לעשות זאת ואז זה עם קצת פחות כבוד והדר.
 
שתהיה לכולנו שבת שלום והשקט ובטח
 

 
 


לייבסיטי - בניית אתרים