בשבוע שעבר בפרשת עקב הפנינו  מבט לשימוש שעושה משה בחוש השמיעה כשכמה פעמים מופיעה המילה המנחה לצורותיה של איבר השמיעה –
 שמע ישראל , והיה אם שמוע תשמעו , ועוד.
 
בפרשתנו, פרשת ראה, אנו פוגשים, בנוסף לשמיעה,
גם את הראיה המיוחסת כמובן לאיברי הראיה, קרי העיניים :
 
"רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה.    כז  אֶת-הַבְּרָכָה--אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם.   כח וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם:  לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם.  כט וְהָיָה, כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ--וְנָתַתָּה אֶת-הַבְּרָכָה עַל-הַר גְּרִזִים, וְאֶת-הַקְּלָלָה עַל-הַר עֵיבָל .  ל הֲלֹא-הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה--מוּל, הַגִּלְגָּל, אֵצֶל, אֵלוֹנֵי מֹרֶה.   לא כִּי אַתֶּם, עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן, לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם; וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ, וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ .  לב וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת, אֵת כָּל-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם, הַיּוֹם". (פרק יא  :)
 
 
בסוף פרשת ניצבים אנחנו פוגשים ניסוח דומה לפתיחה של פרשת ראה, שיש מי שרואה בה את הסגירה של אותו נאום:
 
"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע.  טז אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר מִצְוֺתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו; וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ--וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.   יז וְאִם-יִפְנֶה לְבָבְךָ, וְלֹא תִשְׁמָע; וְנִדַּחְתָּ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים--וַעֲבַדְתָּם.  יח הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן:  לֹא-תַאֲרִיכֻן יָמִים, עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת-הַיַּרְדֵּן, לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.  יט הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ--הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים--לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ.  כ לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה-בוֹ:  כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ--לָשֶׁבֶת עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, לָתֵת לָהֶם. "(פרק ל, טו-כ)
 
 
האם אכן הקריאה או הציווי בפעלים "שמע" ו – "ראה" היא פניה אל חושי השמיעה והראיה?
 
נראה כי כשאומרים שמישהו "שמע בקולו" אין הכוונה להאזין לצליל הקול הנשמע. "לשמוע בקול" משמעו לעשות את אשר הוא אומר. גם הציווי "ראה" לא מכוון רק להביט עם העיניים. ראה משמע "התבונן" מלשון בינה ומלשון הבנה.  ובמה אנו מצווים להתבונן ? אנחנו צריכים ולהבין שניתנה לנו זכות הבחירה, שהיא ספק בחירה חופשית וספק "הר כגיגית". 
 
ההבנה הזו, שאנחנו מצווים לבחור, מופיעה בשני המקומות כשהמשמעות של הבחירה
היא בין טוב לרע. 
 
רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע.
 
 רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה . 
 
הבחירה בין טוב לרע היא הבסיס עליו מושתת העולם.  בכל רגע נתון יש לכל אחד את ההתלבטות באיזה דרך לבחור ומהו המעשה הנכון לעשותו.  מה שמחדשים לנו כאן זה שהבחירה איננה רק בין טוב לרע ובין ברכה לקללה. הבחירה בטוב היא הבחירה בחיים
ואילו הבחירה ברע היא בחירה במוות. אין הכוונה שמיד עם עשיית מעשה רע , יגיע מלאך המוות לביקור. שהרי אם כך הדבר, אין מקום להתבוננות מחודשת , לבקשת סליחה
 ולציפייה למחילה.
 
ואם נחזור לראיה שאיננה רק עם העיניים ולשמיעה שאיננה רק עם האוזניים, נקבל לכך חיזוק מהאמור " וְאִם-יִפְנֶה לְבָבְךָ, וְלֹא תִשְׁמָע" .  האיבר האחראי לשמיעה לכאורה הוא הלב.  ולכן באופן בו נוהגת התורה להתבטא, באופן מטאפורי, מופיע באותו פרק בפסוק י : " וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ, וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ:  לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ--לְמַעַן חַיֶּיךָ."
 
ברור לנו שאין הכוונה לעשות ברית, קרי חיתוך בקצה הלב !
הכוונה היא כנראה לעשות ללב ניקוי רעלים.
להוציא מהלב ומהמחשבה, את הדברים הרעים ולפנות מקום לאהבה.
 
שתהיה שבת עם הרבה אור ואהבה, אחווה ושלום ורעות
ב