תאריך ושעה
 


מונה:

פרשת פנחס התשף 2020
 
יום רביעי, ט"ז בתמוז, הוא יום פריצת מלחמת לבנון השנייה.
השנה בעידן תבהלת הקורונה, התקיים טקס לציון 14 שנה במתכונת ריקה מקהל בהיכל הזיכרון בחר הרצל.    היום, יום צום י"ז בתמוז, מתחילים מה שמכונה "שלושת השבועות" עד ט' באב ובתוכם כד' בתמוז.
 
כן, חלפו כבר 14 שנים, מאז אותו יום – כ"ד בתמוז = 20.7.2006  עת הוזעקו לוחמי יחידת אגוז וביניהם רפנאל, לעלות למרומי מארון א-ראס בלבנון, "לעזור להכריע את הקרב". "עם ערב הביאו אותו מהקרב, הברוש צמרתו אז הרכין..."
למחרת, ביום שישי ,הבאנו אותו לקבורה בבית העלמין במזכרת-בתיה.
 
שם ניפגש גם השנה ביום חמישי כד תמוז = 16.7.2020, בשעה 17.30.
אחרי האזכרה ניסע למצפור רפנאל על תל מלוט שבשמורת מעיינות גיבתון.
בשעה 18.30 נשיר ונספר את סיפור המקום וסיפורו של רפנאל.
 
פרשת פנחס
 
בפרשת פנחס מודיע ה' למשה על מותו הקרב, כמו שני אחיו מרים ואהרן ובעצם כמו כל דור היוצאים ממצרים חוץ מיהושע וכלב. משה עוד יכתוב בספר דברים, בפרשת ואתחנן, על ניסיונותיו לשכנע את האל, מוציאם ממצרים, שבכל זאת יאפשר לו להיכנס לארץ המובטחת.  כאן משה לא מערער ולא מתווכח אלא יש לו דאגה אחרת. מה שחשוב למשה זה מי ינהיג את העם אחרי מותו. משה פונה אל ה' ומבקש...
 
"וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה עֲלֵ֛ה אֶל-הַ֥ר הָֽעֲבָרִ֖ים הַזֶּ֑ה וּרְאֵה֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל{ יג} וְרָאִ֣יתָה אֹתָ֔הּ וְנֶֽאֱסַפְתָּ֥ אֶל-עַמֶּ֖יךָ גַּם-אָ֑תָּה כַּֽאֲשֶׁ֥ר נֶֽאֱסַ֖ף אַֽהֲרֹ֥ן אָחִֽיךָ{יד} כַּֽאֲשֶׁר֩ מְרִיתֶ֨ם פִּ֜י בְּמִדְבַּר-צִ֗ן בִּמְרִיבַת֙ הָֽעֵדָ֔ה לְהַקְדִּישֵׁ֥נִי בַמַּ֖יִם לְעֵֽינֵיהֶ֑ם הֵ֛ם מֵֽי-מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר-צִֽן טו}  וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶל-יְהֹוָ֖ה לֵאמֹֽר{טז} יִפְקֹ֣ד יְהֹוָ֔ה אֱלֹהֵ֥י הָֽרוּחֹ֖ת לְכָל-בָּשָׂ֑ר אִ֖ישׁ עַל-הָֽעֵדָֽה{יז} אֲשֶׁר-יֵצֵ֣א לִפְנֵיהֶ֗ם וַֽאֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ לִפְנֵיהֶ֔ם וַֽאֲשֶׁ֥ר יֽוֹצִיאֵ֖ם וַֽאֲשֶׁ֣ר יְבִיאֵ֑ם וְלֹ֤א תִֽהְיֶה֙ עֲדַ֣ת יְהֹוָ֔ה כַּצֹּ֕אן אֲשֶׁ֥ר אֵין-לָהֶ֖ם רֹעֶֽה{יח} וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה קַח-לְךָ֙ אֶת-יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן-נ֔וּן אִ֖ישׁ אֲשֶׁר-ר֣וּחַ בּ֑וֹ וְסָֽמַכְתָּ֥ אֶת-יָֽדְךָ֖ עָלָֽיו{יט} וְהַֽעֲמַדְתָּ֣ אֹת֗וֹ לִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֖י כָּל-הָֽעֵדָ֑ה וְצִוִּיתָ֥ה אֹת֖וֹ לְעֵֽינֵיהֶֽם:  {כ} וְנָֽתַתָּ֥ה מֵהֽוֹדְךָ֖ עָלָ֑יו לְמַ֣עַן יִשְׁמְע֔וּ כָּל-עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל{כא} וְלִפְנֵ֨י אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ יַֽעֲמֹ֔ד וְשָׁ֥אַל ל֛וֹ בְּמִשְׁפַּ֥ט הָֽאוּרִ֖ים לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה עַל-פִּ֨יו יֵֽצְא֜וּ וְעַל-פִּ֣יו יָבֹ֗אוּ ה֛וּא וְכָל-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֥ל אִתּ֖וֹ וְכָל-הָֽעֵדָֽה{כב} וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֹת֑וֹ וַיִּ֣קַּח אֶת-יְהוֹשֻׁ֗עַ וַיַּֽעֲמִדֵ֨הוּ֙ לִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֖י כָּל-הָֽעֵדָֽה{כג} וַיִּסְמֹ֧ךְ אֶת-יָדָ֛יו עָלָ֖יו וַיְצַוֵּ֑הוּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה בְּיַד-מֹשֶֽׁה"
 
התכונה הזו, של דאגה למנהיג מחליף למנהיג המכהן, היא תכונה קשה למנהיגים. מנהיגים מפתחים מחשבה שברגע שהם הגיעו לתפקיד הרם, איש לא יכול להגיע לרמתם ואיש לא יכול להחליפם. על בסיס המחשבה הזו, עלתה החרדה של מלכים מפני הצאצאים שלהם שאמורים לרשת אותם. עד כדי כך הייתה החרדה או הרצון להמשיך לדבוק בכיסא ובשלטון, שהיו מלכים שהרגו את הבנים שלהם, כאילו שהם יוכלו לחיות לעד וינהיגו לנצח.
 
משה, שעבר לא מעט אתגרים וניסיונות לערער על מנהיגותו, כשמגיע יומו לסיים, מה שחשוב לו זה מי יהיה הממשיך ומה יהיו תכונותיו. והוא אף רומז על הכיוון :
 
משה פונה אל " יְהֹוָ֔ה אֱלֹהֵ֥י הָֽרוּחֹ֖ת לְכָל-בָּשָׂ֑ר"
כדי ש –  "יִפְקֹ֣ד ... אִ֖ישׁ עַל-הָֽעֵדָֽה".
 
משה מתווה את המכרז למנהיג הבא. המנהיג הבא צריך שיהיה בו את השילוב הנכון בין רוח ובשר.    המנהיג צריך להבין שהוא משרת ציבור ולכן התנאים  הנדרשים ממנו במכרז הם :
 
" אֲשֶׁר-יֵצֵ֣א לִפְנֵיהֶ֗ם וַֽאֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ לִפְנֵיהֶ֔ם וַֽאֲשֶׁ֥ר יֽוֹצִיאֵ֖ם וַֽאֲשֶׁ֣ר יְבִיאֵ֑ם".
 
ואכן משה מצווה :  " קַח-לְךָ֙ אֶת-יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן-נ֔וּן אִ֖ישׁ אֲשֶׁר-ר֣וּחַ בּ֑וֹ".
 
ראשית קַח-לְךָ֙ .  המנהיג צריך שיהיה גם על דעתך. 
ושנית אני מקבל את דעתך שהוא צריך להיות קודם כל  : " אִ֖ישׁ אֲשֶׁר-ר֣וּחַ בּ֑וֹ".
 
אבל לא די בכך. עכשיו, יש לך משה, תפקיד נוסף בחילופי השלטון.  זה נכון שיהושע ליווה אותך ולמד ממך את דרכי ההנהגה , אבל אתה צריך לחנוך ולהסמיך את המנהיג הזה ואתה צריך לעשות את זה גם בפומבי.
 
"וְסָֽמַכְתָּ֥ אֶת-יָֽדְךָ֖ עָלָֽיו{ יט}  וְהַֽעֲמַדְתָּ֣ אֹת֗וֹ לִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֖י כָּל-הָֽעֵדָ֑ה וְצִוִּיתָ֥ה אֹת֖וֹ לְעֵֽינֵיהֶֽם :  {כ } וְנָֽתַתָּ֥ה מֵהֽוֹדְךָ֖ עָלָ֑יו לְמַ֣עַן יִשְׁמְע֔וּ כָּל-עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל".
 
עד כמה המנהיג הפורש צריך לפרוש כפיים על המנהיג החדש ? 
"וְנָֽתַתָּ֥ה מֵהֽוֹדְךָ֖ עָלָ֑יו".
 
אתה צריך להראות לכל הציבור שאתה מעביר את סממני השלטון למנהיג החדש. אתה מעביר מֵהֽוֹדְךָ֖ !
כשאתה המנהיג הפורש מעביר מֵהֽוֹדְךָ֖ , דומה הדבר להדלקת הנר של המנהיג החדש מהנר שלך. כשאתה נותן מהאש שלך, האש שלך לא מתמעטת אבל היא מדליקה את האש של המקבל והוא כבר יידע לווסת את עוצמת האש שלו.
 
המנהיג החדש צריך לדעת שהוא לא לבד בהנהגה והוא חייב להתייעץ גם עם הכהן :
 
"...  וְהַֽעֲמַדְתָּ֣ אֹת֗וֹ לִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֖י כָּל-הָֽעֵדָ֑ה וְצִוִּיתָ֥ה אֹת֖וֹ לְעֵֽינֵיהֶֽם :  {כ } וְנָֽתַתָּ֥ה מֵהֽוֹדְךָ֖ עָלָ֑יו לְמַ֣עַן יִשְׁמְע֔וּ כָּל-עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל".
 
כל המעמד הזה חייב להיות על דעת המקום ועל דעת הקהל במלוא חושיו. גם לעיניים של כל העדה וגם למשמע האזנים של כל עדת בני ישראל.  צריך שיהיה אמון הדדי בין המנהיג לבין העם שאותו הוא משרת.
 
שנזכה להיות מונהגים על ידי מנהיגים הרואים עצמם ופועלים כשליחי ציבור של עם ישראל.
 






לייבסיטי - בניית אתרים