פרשת ויחי התשפא 2021

 סוף השנה על פי הלוח הלועזי ועם הסוף באה גם התחלה חדשה – שנת 2021 .
גם אם זה לא ראש השנה שלנו, תמיד טוב לברך ולהתברך. 
שתהיה לעולם שנה בריאה של התאוששות מכל מה שעבר עלינו בשנת הקורונה.
 
פרשת ויחי פותחת במניין שנות חייו של  יעקב-ישראל ומסכמת את חייו שלו ואת כל ספר בראשית, בו התחילו תולדות עם ישראל.
 
"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו--שֶׁבַע שָׁנִים, וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה.   כט וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם.    ל וְשָׁכַבְתִּי, עִם-אֲבֹתַי, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם, וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם; וַיֹּאמַר, אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ  .  לא וַיֹּאמֶר, הִשָּׁבְעָה לִי--וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל, עַל-רֹאשׁ הַמִּטָּה. " (פרק מז, כט – לא)
 
כשיעקב ניצב לפני פרעה, עם הגיעו למצרים, כשהוא בן מאה ושלושים שנה, הוא מגדיר את חייו כ- "מעט ורעים".
 
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-פַּרְעֹה, יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי, שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה:  מְעַט וְרָעִים, הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת-יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי, בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם. (פסוק ט באותו פרק)
 
את שבע עשרה השנים האחרונות של חייו, יעקב חי בחסדי בנו יוסף, שבמקרה או שלא במקרה, הם בדיוק כמספר השנים שיוסף חי בביתו של יעקב, עד שאחיו מכרו אותו:
 
" וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו--בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן  .  ב אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן" (תחילת פרשת וישב)
 
מאז שיוסף הורד מצרימה ועד שיעקב יורד מצרימה, חולפים כעשרים ושתיים שנים. כאמור, כשיוסף נמכר הוא היה בן שבע עשרה. כשהוא מורץ מהבור, לפתור את חלומות פרעה, הוא בן שלושים.
 
"וְיוֹסֵף, בֶּן-שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, בְּעָמְדוֹ, לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרָיִם" (מא, מו)
 
כלומר, חלפו שלוש עשרה שנה. ואז, עוברות עוד שבע שנות השובע, וזה כבר עשרים שנה. ועד שהרעב ניכר בארץ כנען, ועד שהאחים עולים ויורדים ועד  שיעקב ירד, חלפו עוד כשנתיים ובסך הכל כעשרים ושתיים שנה. במקרה או שלא במקרה, מספר השנים  שיעקב חי בלי לדעת מה קרה ליוסף, הוא כמספר השנים שיעקב חי אצל לבן, כנראה מבלי לדעת  מה קורה אצל אביו יצחק. יעקב עבד שבע שנים עבור רחל אבל קיבל את לאה, ולכן הבטיח ועבד עבור רחל עוד שבע שנים ועבד עוד שש שנים כדי שיהיה לו רכוש משלו, עד שנולד יוסף. משנולד יוסף יעקב פונה ללבן ואומר :
 
" וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת-יוֹסֵף; וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-לָבָן, שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה, אֶל-מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי.     כו תְּנָה אֶת-נָשַׁי וְאֶת-יְלָדַי, אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן--וְאֵלֵכָה:"(ל, כד, כה)
 
"זֶה-לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה, בְּבֵיתֶךָ, עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ; וַתַּחֲלֵף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי, עֲשֶׂרֶת מֹנִים." (לא, מא)
 
עוד שנתיים לקחה ליעקב הדרך וההתיישבות הזמנית בבית אל, עד שהגיע חזרה לבית אביו לחברון.
 
על שבע עשרה השנים האחרונות שחי במצרים, לא נאמר כמעט דבר יען כי יעקב היה כבר זקן וכבד ראיה. על עשרים ושתיים השנים, מאז נעלם לו יוסף, לא נאמר הרבה אבל ידוע שיעקב חי באבל מתמשך.
הדבר היחיד המשמעותי הנוסף, שקורה בתקופה הזו, למרות שהוא נאמר כבר קודם לכן, הוא מותו של יצחק אביו. 
 
וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק  . כח וַיִּהְיוּ יְמֵי יִצְחָק מְאַת שָׁנָה וּשְׁמֹנִים שָׁנָה    .  כט וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו. (לה, כז-כט)
 
איך יודעים שהדבר קרה תוך כדי השנים שיוסף היה במצרים ?  מאוד פשוט :
 
כשנולדו יעקב ועשו נאמר "ויצחק בן שישים שנה בלדת אותם" . לכן כשיצחק מת  והוא בן מאה שמונים שנה, יעקב היה בן מאה עשרים שנה.  כלומר עשר שנים לפני שהוא ירד מצרימה ואמר לפרעה שהוא בן מאה ושלושים שנה.
 
מעניין מה סיפרו אחי יוסף לסבא יצחק על המכירה של יוסף .
 
 בשבע עשרה השנים מאז שנולד יוסף ועד שנמכר, עברו על יעקב כמה אירועים מעניינים :
 
היציאה-בריחה מחרן. ההיפרדות מלבן לשלום. המפגש הטעון והמרגש עם עשו אחיו ועוד בטרם המפגש הזה, המאבק עם המלאך ושינוי שמו לישראל.  העלייה לבית אל וטקס ההיפרדות מאלוהי הניכר.  המגורים בסביבת שכם ומה שעושים בניו, בהנהגת שמעון ולוי, למי שפגע בדינה אחותם.
 
אז, אם נוריד ממאה ארבעים ושבע שנות חייו את השנים הללו, 56 שנים (כלומר נוריד פעמיים שבע עשרה שנים ועוד עשרים ושתיים שנים ) נגיע למסקנה שכשנולד יוסף, יעקב היה בן תשעים ואחד שנה.
 
כאמור, אצל לבן בחרן יעקב שהה עשרים שנה. 
הווי אומר שכשיצא-ברח מפני עשו, הוא היה בן שבעים ואחת שנה. 
 
מה עשה יעקב בשבעים ואחת השנים הללו ? 
 
שני דברים עיקריים מספרת לנו התורה, שעשה יעקב בימים הללו, כשחי בבית אביו ואימו עם עשו אחיו התאום. הוא היה בשלן טוב וכנראה גם סוחר לא רע. בנזיד עדשים שהכין הוא רכש מאחיו את הבכורה. 
הדבר השני שסיפרו לנו עליו, שהיה אהוב על אימו לכן גם צייתן לבקשותיה. יעקב היה כנראה גם שחקן טוב, שידע להיכנס לדמות של אחיו עם תלבושת מתאימה, ויש שקראו לזה "בא במרמה" או בקיצור - רמאי. 
יחד עם זאת, מי שידון את יעקב לשבח, יזכיר שיעקב קנה את הבכורה מעשו כקונה מרצון ממוכר  מרצון ולכן כשהתייצב לקבל ברכה מאביו, כבעל הבכורה, לא הייתה זו רמאות אלא הרצון לקבל את הברכה המיועדת לבן הבכור.
 
אלו הם חייו של השלישי באבות, של אבי האומה הישראלית. חיים אלו מאופיינים במאבק מרגע הלידה, בו הוא אוחז בעקב אחיו ומגיח שני לאוויר העולם. שני בצאתו, אבל ראשון להקמת עם ישראל, ששרד מאז ועד עתה, כנגד כל הסיכויים ומי שמבין את חשיבותה של ברכה ולכן מקפיד לברך כל אחד מבניו ולהתוות לו את דרכו וייעודו בעולם.
 
 כשיעקב מבין שאלו הם ימיו האחרונים, הוא קורא לבניו ומעניק לכל אחד מהם ברכה וגם לשני נכדיו אפרים ומנשה בני יוסף, שהם לו, על פי דבריו, כראובן ושמעון. לא ניכנס עתה לברכות שחלקן נשמעות יותר כ – "מי שברך" על הצד השלילי של המושג. 
 
בתום הברכות יש ליעקב בקשה אחרונה להיקבר במערת המכפלה:
 
 "כָּל-אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר; וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם--אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם.  כט וַיְצַו אוֹתָם, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל-עַמִּי--קִבְרוּ אֹתִי, אֶל-אֲבֹתָי:  אֶל-הַמְּעָרָה--אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה, עֶפְרוֹן הַחִתִּי .  ל בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי-מַמְרֵא--בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:  אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת-הַשָּׂדֶה, מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי--לַאֲחֻזַּת-קָבֶר .  לא שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת-אַבְרָהָם, וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת-יִצְחָק, וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ; וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי, אֶת-לֵאָה.     לב מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ, מֵאֵת בְּנֵי-חֵת.    לג וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֺּת אֶת-בָּנָיו, וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה; וַיִּגְוַע, וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו." (מט)
 
את הבקשה הזו כבר ביקש יעקב בתחילת הפרשה ואף השביע  את יוסף לבצע:
 
"וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם.  ל וְשָׁכַבְתִּי, עִם-אֲבֹתַי, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם, וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם; וַיֹּאמַר, אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ.     לא וַיֹּאמֶר, הִשָּׁבְעָה לִי--וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל, עַל-רֹאשׁ הַמִּטָּה."
 
בהזדמנות זו , יעקב-ישראל מגלה ליוסף עוד שני דברים :
 
הדבר הראשון הוא ההבטחה האלוהית להשיב את בני ישראל חזרה לארץ האבות.
כך הבטיח האל ליעקב כשירד למצרים :
 
"וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ, וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע; וַיִּזְבַּח זְבָחִים, לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק.  ב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי .  ג וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ; אַל-תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה, כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם  .  ד אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה; וְיוֹסֵף, יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ." ((מו, א-ד)
 
וכך מעביר יעקב-ישראל את ההבטחה ליוסף:
 
 
"וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, הִנֵּה אָנֹכִי מֵת; וְהָיָה אֱלֹהִים, עִמָּכֶם, וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם, אֶל-אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם .  כב וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ, שְׁכֶם אַחַד--עַל-אַחֶיךָ:  אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי, בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי." (מח)
 
הדבר השני שלא שמענו עליו עד כאן, זה שיעקב היה גם לוחם והוא שחרר חבלי מולדת בכוח החרב והקשת .
 
מה ראה יעקב כחשוב כל כך, לבקש מבניו בכלל ומיוסף בפרט, לא לקבור אותו במצרים ?
 
ומה ראה יוסף כעבור כחמישים וארבע שנים, כשהוא בן מאה ועשר, לבקש מבני ישראל דבר דומה אבל שונה, להעלות את עצמותיו כשיבוא היום שההבטחה האלוהית לצאת ממצרים תתממש ?
 
"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו, אָנֹכִי מֵת; וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.     כה וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה.    כו וַיָּמָת יוֹסֵף, בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים; וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ, וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם."
 
התורה לא נותנת לנו תשובות מפורשות לשאלות הללו. אבל ראוי לנסות להבין מתוך הכתוב מה עבר במוחם ומה נראה שהיו מטרותיהם.
 
ליעקב הבטיח האל – " ד אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה" .
 
האם היה צריך יעקב להמתין שהאל ישוב ויתגלה אליו ויאמר לשוב ולעלות לארץ כנען כפי שעשה כשיעקב היה בחרן, או שמא היה על יעקב ליזום את היציאה ממצרים? שהרי הרעב מזמן כבר חלף עבר. כשיעקב ובניו ירדו מצרימה נותרו עוד חמש שנים של רעב. מיום הגעתם למצרים ועד מותו של יעקב חלפו עברו שבע עשרה שנה. כלומר, כבר שתים עשרה שנה מאז שהרעב הסתיים. ייתכן שיעקב רצה לתת לבניו ובני בניו את ההזדמנות לעלות לארץ אבותיהם כשהם עולים לקבור אותו בקבר אבותיו בחברון. אלא שכנראה היה להם נוח כשיוסף הוא השליט המכלכל אותם ובמקום לחוש גרים זרים בארץ נוכריה, הם "נאחזו בה" .
 
לכאורה יוסף היה צריך לנקוט באותה דרך ולגרום לבני ישראל לעלות ממצרים בתואנה שהם עולים לקבור את יוסף בארץ מגורי אבותיהם. אבל, יוסף כנראה הבין שזה לא יקרה מעצמו. העם הזה לא יעזוב את סיר הבשר כל כך מהר, כפי שקרה לעם הזה הרבה פעמים כשיצא לגולה ולא מיהר לשוב לארץ ישראל. יוסף מסתפק בזה שיעלו את עצמותיו, כשהאל יחליט להוציא אותם ממצרים, גם אם הם לא כל כך ירצו.
 
מעניין שהפסוק הזה  - " וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה " חרוט על אוהל הרב שמואל מוהליבר מעל קברו במזכרת בתיה ושימש כתירוץ להעלאת עצמותיו מקברו בביאליסטוק למושבה מזכרת-בתיה, שהוא היה מיוזמי הקמתה. 
 
ואולי על העצמות הללו התנבא הנביא יחזקאל, במה שמכונה "חזון העצמות היבשות", חזון המותיר תקווה בנפש הגולים הנאנקים בצרות הגלות :
 
"  הָיְתָה עָלַי, יַד-יְהוָה, וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ יְהוָה, וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה; וְהִיא, מְלֵאָה עֲצָמוֹת.  ב וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם, סָבִיב סָבִיב; וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל-פְּנֵי הַבִּקְעָה, וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד.  ג וַיֹּאמֶר אֵלַי--בֶּן-אָדָם, הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה ...  לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל .  יג וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה:  בְּפִתְחִי אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם, וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם--עַמִּי.  יד וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל-אַדְמַתְכֶם; וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי יְהוָה, דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי--נְאֻם-יְהוָה." (יחזקאל פרק לז , א – יד)
 
המשך הפרק הזה ביחזקאל הוא ההפטרה של פרשת ויגש  מהשבוע החולף, העוסקת באחדות ישראל :
 
"  וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר .  טז וְאַתָּה בֶן-אָדָם, קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד, וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה, וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וּלְקַח, עֵץ אֶחָד, וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם, וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו.  יז וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד, לְךָ--לְעֵץ אֶחָד; וְהָיוּ לַאֲחָדִים, בְּיָדֶךָ.  יח וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ, בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר:  הֲלוֹא-תַגִּיד לָנוּ, מָה-אֵלֶּה לָּךְ.  יט דַּבֵּר אֲלֵהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד-אֶפְרַיִם, וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת-עֵץ יְהוּדָה, וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד, וְהָיוּ אֶחָד, בְּיָדִי.  כ וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר-תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם, בְּיָדְךָ--לְעֵינֵיהֶם.  כא וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם; וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב, וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם.  כב וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם, לְמֶלֶךְ"
 
כמה אנחנו כמהים בימים אלו שיגיע מנהיג שיוכל לאחד את העם היושב בציון
"לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל"