פרשת בלק התשף 2020
 
עדיין בעידן הקורונה. בין אם היא מגפה ובין אם היא תבהלה שיצאה משליטת השלטונות, את הנזק יקח הרבה זמן לתקן. אבל החיים נמשכים בתקווה שכולם בריאים ושלמים.
 
פרשת בלק
 
כתלמידי בתי הספר, כשהגענו לפרשת בלק, היינו צריכים ללמוד בעל פה את משליו של בלעם.
אבל מנין הגיעו המשלים, וכל הסיפור המוזר הזה של בלק בלעם והאתון, לידיעתם של משה ושל בני ישראל, הרי  בלעם לא דיבר אל בני ישראל אלא אל בלק ואל זקני מדיין, על בני ישראל.
 
אכן זה לא ממש ברור, אבל הסיפור הזה הוא בעצם מבוא לסיפור של בחורי בני ישראל עם בנות מואב וכנראה גם עם בנות מדיין.
 
"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב.  ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן.  ג וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵל...
 
על מה בעצם יצא הקצף, האם על הזנות או על העבודה הזרה לבעל פעור ?
 
 ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה, נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ; וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-יְהוָה, מִיִּשְׂרָאֵל.  ה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל:  הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו, הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר...
 
על פי ההוראה להרוג את הנצמדים לבעל פעור, נראה שהחטא היה העבודה הזרה. אלא שתוך כדי הניסיון לטפל באלו שפנו לעבוד את בעל פעור, יש התפתחות בעלילה.
 
ו וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.  ..
 
כאן לא כתוב מי הוא האיש, אבל בפסוקים הבאים, שכבר כלולים בפרשת פנחס, מספרים לנו שמדובר בנשיא בית אב לשמעוני ששמו זימרי בן סלוא. מה הגאוה הגדולה, מה ראה האיש הזה לעשות את המעשה הזה ועוד לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל? 
 
נזכור שאופן טבעי, המנהיגות הייתה צריכה להינתן לבכור שהוא ראובן. משחטא ראובן עם בלהה וגם במכירת יוסף לא הפגין מנהיגות, הועברה ממנו המנהיגות. היא הייתה אמורה לעבור לבן הבא שהוא שמעון.  זה אותו שמעון שיחד עם לוי היו מנהיגי ההרג באנשי שכם על דבר דינה אחותם.  כך הם השיבו ליעקב אביהם כשכעס עליהם "הכזונה יעשה את אחותינו"! שניהם , "שמעון ולוי" זכו ל – " מי שברך" מיעקב אביהם, כשבבירכתו את בניו, כינה אותם "כלי חמס" ובעצם נישל את שניהם מהמנהיגות.  אלא שבפועל, מי שמנהיג את עדת בני ישראל מיציאת מצרים עד כמעט הכניסה לארץ ישראל, אלו משה ואהרן - בני עמרם בן קהת בן לוי.  יכול להיות שנשיא שבט שמעון חיכה להזדמנות להביך את המנהיג בן שבט לוי.  זמרי הרי לא מביא זונה מבנות מואב, אלא דווקא בת מדיין, כמו שלמשה יש אישה מדינית, בת יתרו כהן מדיין. ואכן משה נמנע מלהגיב לפרובוקציה של נשיא שבט שמעון. מי שרואה את המצוקה של משה ומחליט לעשות מעשה, הוא בן שבט לוי אחר – פנחס בן אלעזר בן אהרן בן עמרם בן קהת בן לוי.
 
ז וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.  ח וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." 
על פניו נראה קצת מוזר מדוע מחלקי התורה לפרשיות מצאו לנכון , לעצור דווקא כאן ולסיים את הפרשה. מדוע לא נתנו לנו לשמוע את סיום הפרשה, שם נמצא ההכשר שנתן ה' למעשהו הלא פשוט של פנחס. הכשר שמקבל את הכינוי הלכאורה אירוני - "ברית שלום".
 
"פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי.  יב לָכֵן, אֱמֹר:  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם"
 
ייתכן שחכמי ישראל שחילקו את הפרשיות, דווקא רצו גם הם להוקיר את מעשהו החריג של  פנחס ולהעניק לו פרשה שתקרא על שמו.
 
חרף הכרת הטובה והשלום לפנחס, ראוי להזכיר שזה מעשה מנהיגותי שראוי להוקרה, אבל מעשה שלא מחנכים לבצע כמוהו.