פרשת אמור נפתחת בקריאה כפולה שמתבקש משה לפנות אל הכהנים בני אהרן, לשמור על כללים מסויימים המיוחדים רק להם כעובדי האלוהים במשכנו.
" וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. ב כִּי, אִם-לִשְׁאֵרוֹ, הַקָּרֹב, אֵלָיו: לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו, וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו. ג וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו, אֲשֶׁר לֹא-הָיְתָה לְאִישׁ--לָהּ, יִטַּמָּא. ד לֹא יִטַּמָּא, בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ. ה לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם, וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ; וּבִבְשָׂרָם--לֹא יִשְׂרְטוּ, שָׂרָטֶת. ו קְדֹשִׁים יִהְיוּ, לֵאלֹהֵיהֶם, וְלֹא יְחַלְּלוּ, שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם: כִּי אֶת-אִשֵּׁי יְהוָה לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם, הֵם מַקְרִיבִם--וְהָיוּ קֹדֶשׁ. ז אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ, וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ: כִּי-קָדֹשׁ הוּא, לֵאלֹהָיו . ח וְקִדַּשְׁתּוֹ--כִּי-אֶת-לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ, הוּא מַקְרִיב; קָדֹשׁ, יִהְיֶה-לָּךְ--כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם. ט וּבַת אִישׁ כֹּהֵן, כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת--אֶת-אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת, בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף. י וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר-יוּצַק עַל-רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וּמִלֵּא אֶת-יָדוֹ, לִלְבֹּשׁ, אֶת-הַבְּגָדִים--אֶת-רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע, וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם . יא וְעַל כָּל-נַפְשֹׁת מֵת, לֹא יָבֹא: לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לֹא יִטַּמָּא. יב וּמִן-הַמִּקְדָּשׁ, לֹא יֵצֵא, וְלֹא יְחַלֵּל, אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו: כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו, עָלָיו--אֲנִי יְהוָה . יג וְהוּא, אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח. יד אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה, אֶת-אֵלֶּה לֹא יִקָּח: כִּי אִם-בְּתוּלָה מֵעַמָּיו, יִקַּח אִשָּׁה. טו וְלֹא-יְחַלֵּל זַרְעוֹ, בְּעַמָּיו: כִּי אֲנִי יְהוָה, מְקַדְּשׁוֹ. טז וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יז דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר: אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם, אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם--לֹא יִקְרַב, לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו. יח כִּי כָל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, לֹא יִקְרָב: אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ, אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ . יט אוֹ אִישׁ, אֲשֶׁר-יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל, אוֹ, שֶׁבֶר יָד . כ אוֹ-גִבֵּן אוֹ-דַק, אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ, אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת, אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ. כא כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן--לֹא יִגַּשׁ, לְהַקְרִיב אֶת-אִשֵּׁי יְהוָה: מוּם בּוֹ--אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו, לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב. כב לֶחֶם אֱלֹהָיו, מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, וּמִן-הַקֳּדָשִׁים, יֹאכֵל. כג אַךְ אֶל-הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא, וְאֶל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ--כִּי-מוּם בּוֹ; וְלֹא יְחַלֵּל אֶת-מִקְדָּשַׁי, כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם. כד וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו, וְאֶל-כָּל-בְּנֵי, יִשְׂרָאֵל". (ויקרא פרק כא)
בתוך הכללים הדי נוקשים המקרינים עד ימינו, נתייחס לשלושה נושאים :
הראשון מהדהד לנו את קביעתו הנחרצת של יהודה כשהודיעו לו "שזנתה תמר כלתו". הוא אמר כמו אצל בת הכהן - בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף !
הצורך להילחם בתופעת הזנות בצורה שלא מתפשרת התחילה כבר מימי יהודה והמשיכה בימי נדודי בני ישראל במדבר.
השני מדבר רק על הכהן הגדול , אבל משום מה, עד היום לא מתירה הרבנות נישואי כוהנים כשבכלל אין כהן גדול , וספק אם אי פעם עוד ישובו לעבודת בית המקדש במתכונת הישנה. אולי הגיע העת להניח לכוהנים לשאת גם גרושה ואלמנה. במקרה הכי מרחיק לכת אפשר להחתים את הכהן על ויתור שלו ובשם צאצאיו שיוולדו לו, על משרת הכהן הגדול !
הדבר השלישי שהיום בעידן קבלת השונה קצת קשה לקבל, הוא פסילת אנשים עם נכויות מלשרת בקודש. נקווה שגם אם וכאשר ייבנה בית מקדש, הוא כנראה לא יעסוק בהקרבת קורבנות ואז ממילא לא נידרש לקבלת הנכים לעבודה שלא תהיה.
יש בחיינו דברים שאינם תלויים ברצוננו, בבחינת גזירת גורל. צריך כנראה לדעת לקבל את מה שאין ביכולתנו לשנות וצריך לפעול גם מתוך גזירת הגורל ולנסות להוביל גם מתוך השריפה לצמיחה חדשה ובריאה.
