כמו בכל שנה אנחנו מזכירים כי במשפחתנו ובכל משפחות יוצאי גלות צפון רומניה והונגריה, הימים סביב חג השבועות הם ימי שמחה מהולים בעצב לזכר משפחות היהודים שנרצחו בימים אלו בשנת התשד 1944 במחנה הרצח אוושויץ-ברקנאו.
בימים אלו, בכל השנים בהם לא עשו עניין מהקורונה, התקבצו בבית מארמורוש בתל אביב, ובבית הכנסת של יוצאי סאטמר בתל אביב, השורדים, שארית הפליטה של אותה יהדות מפוארת כדי לזכור את אותן משפחות.
משפחת מוסקל הגיעה ברכבת מסאטמר ביום חג השבועות ביום ו' בסיוון, כך רשם אבא יהודה, שזה הוא יום השנה להירצחם. ביניהם הגיע גם אבא של אבא – סבי משה יצחק בן מאיר וביילה, שאת שמו אני קיבלתי, שתים עשרה שנים אחרי הירצחו.
את שמי השני – שלמה, קיבלתי מהסבא השני – שלמה-יוסף גרינצוויג אבא של אימא . משפחת גרינצוויג יצאה במשלוח אחד לפני האחרון מהגטו בסאטמר - "אותנו לקחו יום אחרי שבועות", נהגה אימא לומר. הם הגיעו לאוושויץ-ברקנאו ביום י' בסיוון. עוד הוסיפה אימא וסיפרה: "סבא שלי, זיגמונד-זנוויל-צבי כ"ץ, ירד מהרכבת וצעד זקוף" חרף גילו – 84 (1860-1944 ). במשלוח האחרון פינו מסאטמר את בית החולים ובתוכם את הדוד שלה הרופא - ד"ר אהרן-אנדרה כ"ץ, בנו של הסבא צבי ואת משפחתו וביניהם בנו, טיבי-שלמה כ"ץ, אחרון שורדי המשפחה שעדיין חי באוסטרליה .
כמו כן, הייתה שם גם אחות בית החולים, בת שמעון ושיינדל מאירוביץ, אחותו של סבא שלמה גרינצוויג. ממשפחת מאירוביץ שרד רק יעקב בן שמעון ושיינדל מאירוביץ. הוא נפטר בבת-ים, בשנה שאבינו יהודה מוסקל נפטר ושניהם קבורים בבת-ים. שם קבור גם האח הצעיר של סבא גרינצוויג – מוטו-מרדכי- אריה גרינצוויג, היחיד מהדור ההוא ששרד.
חג השבועות הוא בכל זאת חג של כמה שמחות הבאות לידי ביטוי בשמות החג. אחד משמותיו הוא "חג מתן תורה". לא ממש ברור מי החליט על מתן השם הזה לחג, יען כי בשום מקום בתורה לא נכתב השם הזה.
בואו נבדוק מה נאמר באותו מעמד בחדש סיוון, כשבני ישראל כונסו בתחתית הר סיני, מה שמכונה – "מעמד הר סיני". כפי שמתואר בספר שמות בפרשת יתרו.
זה הזמן והמקום שהמעמד מתרחש בו:
"בַּחֹדֶשׁ, הַשְּׁלִישִׁי, לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם--בַּיּוֹם הַזֶּה, בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. ב וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ, בַּמִּדְבָּר; וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר …
מטרת ההתכנסות , כפי שאומר ה' למשה – בחירה בעם ישראל
" וּמֹשֶׁה עָלָה, אֶל-הָאֱלֹהִים; וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהוָה, מִן-הָהָר לֵאמֹר, כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. ד אַתֶּם רְאִיתֶם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם; וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. ה וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי--וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ . ו וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ:...
תשובת העם לבקשת האל ע"י משה – נעשה :
ז וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם; וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר צִוָּהוּ, יְהוָה. ח וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה; וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם, אֶל-יְהוָה.
מטרת ההמשך, על פי דברי האל, היא לא רק האמונה באל אלא גם כדי שעם ישראל יאמין שמשה הוא שליח האל:
ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ, וְגַם-בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם; וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם, אֶל-יְהוָה.
זה המקום להזכיר כיצד הגיב משה כשהוטלה עליו השליחות להוציא את עם ישראל ממצרים:
וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יא בֹּא דַבֵּר, אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וִישַׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאַרְצוֹ.
ב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר: הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.
ההכנות למעמד:
י וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵךְ אֶל-הָעָם, וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר; וְכִבְּסוּ, שִׂמְלֹתָם. יא וְהָיוּ נְכֹנִים, לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי: כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי, יֵרֵד יְהוָה לְעֵינֵי כָל-הָעָם--עַל-הַר סִינָי. יב וְהִגְבַּלְתָּ אֶת-הָעָם סָבִיב לֵאמֹר, הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ: כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהָר, מוֹת יוּמָת. יג לֹא-תִגַּע בּוֹ יָד, כִּי-סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ-יָרֹה יִיָּרֶה--אִם-בְּהֵמָה אִם-אִישׁ, לֹא יִחְיֶה; בִּמְשֹׁךְ, הַיֹּבֵל, הֵמָּה, יַעֲלוּ בָהָר. יד וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן-הָהָר, אֶל-הָעָם; וַיְקַדֵּשׁ, אֶת-הָעָם, וַיְכַבְּסוּ, שִׂמְלֹתָם. טו וַיֹּאמֶר, אֶל-הָעָם, הֱיוּ נְכֹנִים, לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים: אַל-תִּגְּשׁוּ, אֶל-אִשָּׁה. טז וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד; וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. יז וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים, מִן-הַמַּחֲנֶה; וַיִּתְיַצְּבוּ, בְּתַחְתִּית הָהָר.
הופעת האל על הר סיני בתוך מופע אור קולי:
עדיין דו השיח הוא בין האל למשה.
יח וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה, בָּאֵשׁ; וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד. יט וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד; מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל. כ וַיֵּרֶד יְהוָה עַל-הַר סִינַי, אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַיִּקְרָא יְהוָה לְמֹשֶׁה אֶל-רֹאשׁ הָהָר, וַיַּעַל מֹשֶׁה. כא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, רֵד הָעֵד בָּעָם: פֶּן-יֶהֶרְסוּ אֶל-יְהוָה לִרְאוֹת, וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב . כב וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל-יְהוָה, יִתְקַדָּשׁוּ: פֶּן-יִפְרֹץ בָּהֶם, יְהוָה. כג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה, לֹא-יוּכַל הָעָם, לַעֲלֹת אֶל-הַר סִינָי: כִּי-אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ, לֵאמֹר, הַגְבֵּל אֶת-הָהָר, וְקִדַּשְׁתּוֹ. כד וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה לֶךְ-רֵד, וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ; וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם, אַל-יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל-יְהוָה--פֶּן-יִפְרָץ-בָּם. כה וַיֵּרֶד מֹשֶׁה, אֶל-הָעָם; וַיֹּאמֶר, אֲלֵהֶם.
במעמד הר סיני, כנראה שמשה ואהרן עולים אל ההר כמצות האל. בני ישראל, שהתלבשו יפה לכבוד המעמד,ניצבים בתחתית ההר בריחוק מסוים, כך שיוכלו לחזות היטב במחזה.
ואז פותח האל ומודיע בקולו, לעם ישראל, את מה שמכונה "עשרת הדברים" .
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. .. את עשרת הדברים לא אביא כאן. אותם תשמעו כשתלכו מחר לבתי הכנסת , או תקראו אותם בעצמכם בבתיכם.
ומה קורה לשומעים ?
יד וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. טו וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן-נָמוּת
העם קצת נבהל ונכנס לחרדות. משה מרגיע את העם ואומר להם מה הסיבה למעמד הזה. הסיבה היא ניסיון ! אבל לא שמענו ולא ראינו שזה מה שהתכוון האל.
טז וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ, כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם, בָּא הָאֱלֹהִים; וּבַעֲבוּר, תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל-פְּנֵיכֶם--לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ . יז וַיַּעֲמֹד הָעָם, מֵרָחֹק; וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל-הָעֲרָפֶל, אֲשֶׁר-שָׁם הָאֱלֹהִים.
ה' אומר למשה מה הסיבה שבגללה הוא דיבר אל עם ישראל מהשמים :
יח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כֹּה תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם--כִּי מִן-הַשָּׁמַיִם, דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. יט לֹא תַעֲשׂוּן, אִתִּי: אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם . ..."
משה, האיש הצנוע, מקבל הכרה מהעם אשר מבקש לשמוע את הדברים מפי משה ולא ישירות מהשמיים. אבל משה מבהיר להם שהמטרה של כל המעמד המיוחד הזה, היא ניסיון שהאל מנסה אותם כדי שיבינו שהוא האל אשר הוציא אותם ממצרים ואיך עוד מלבדו.
אז היכן הייתה כאן קבלת התורה ?
האם עשרת הדברים שדיבר האל מהשמיים ממרומי הר סיני הם התורה ?
ייתכן שזו לא כל התורה על עשר רגליים, אבל אלה בהחלט עשרת הדברים הכי חשובים.
מה יש בהם בעשרת הדברים הללו שעושה אותם לכל כך חשובים ?
החלק הראשון מתייחס ליחסים בין האלהים לבין עם ישראל:
"אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי . ג לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת--וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ . ד לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם: כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא--פֹּקֵד עֲוֺן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי. ה וְעֹשֶׂה חֶסֶד, לַאֲלָפִים--לְאֹהֲבַי, וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָי. ו לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא: כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה, אֵת אֲשֶׁר-יִשָּׂא אֶת-שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.
המסר העיקרי, כך נראה, הוא הכדאיות של עם ישראל לגמול לאל באהבה על שהוציאם ממצרים, יען כי האלהים הוא אל קנא לשונאיו וגומל חסדים טובים לאוהביו.
החלק השני עוסק בקדושת השבת כיום מנוחה ממלאכה:
ז זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. ט וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי--שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. י כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת--וַיְקַדְּשֵׁהוּ.
בתוך הציווי על השביתה ממלאכה ביום השבת, בולטת הסיבה. הסיבה היא היותו של האל בורא העולם.
החלק השלישי עוסק בכיבוד ההורים
יא כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ--לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.
אורך החיים של האדם תלוי בהבנה וההכרה שיש בעולם מסורת הנמסרת מדור לדור.
כיבוד ההורים הוא בעצם שמירה על המסורת.
החלק הרביעי עוסק ביחסים בין בני האדם
יב לֹא תִרְצָח לֹא תִנְאָף; לֹא תִגְנֹב, לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. יג לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ; לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ".
היחסים בין בני האדם מבוססים על כמה הבנות.
ראשית, צריכים בני האדם לזכור את מה שבני האדם ממש – קין והבל , לא הבינו.
אין לאף אחד רשות ליטול את חייו של האחר.
שנית, שמירה על המסגרת המשפחתית. אסור לאיש לחדור למשפחתו של האחר.
שלישית, קדושת האמת. עולם של שקר לא יכול להתקיים.
רביעית, כל אדם צריך לפעול בעולם על פי דרכו ולא בהתאם להישגים מעוררי
הקנאה של חברו.
אלה הם היסודות עליהם מושתת העולם.
ההנחיות נאמרות לכל העם אבל ניתנות בלשון יחיד. האחריות היא אישית.
המותר והאסור נאמרים לכל אחד בפני עצמו וההתנהלות על פי ציוויים אלו יוצרת את הקולקטיב, את הקבוצה הגדולה שבעזרתם והודות להם תוכל להמשיך להתקיים.
האיזון בין עשה ולא תעשה, ששווים במספרם, הוא שיוצר את האיזון בעולם שהפרתו מביאה לחורבן.
