תאריך ושעה
 


מונה:

דף הבית >> מאמר השבוע שרפנאל היה דן בו לו היה חי עמנו >> לכל איש יש שם ולכל שורד יש סיפור

 

  

לכל איש יש שם ולכל שורד יש סיפור –  ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה התשעא

אנשי העדות , עד מאה ועשרים , הולכים ומתבגרים והולכים ומתמעטים. מי שיוצאים היום עם המשלחות לפולין היו אז ילדים או נערים צעירים והיום הם נושקים לגיל הגבורות – שמונים שנה , שיאריכו שנים וימים טובים. אבי יהודה מוסקל, מנוחתו עדן, מעולם לא אמר דבר וחצי דבר  על שעבר עליו בימים ההם עת גויס בשנת 1942 לפלוגות העבודה בצבא ההונגרי. הוא רק ציין שהועבר מהצבא ההונגרי לרוסי ולגרמני ולרומני, אצל כולם כמובן כעובד כפיה ולא כלוחם. הוא לא סיפר שהייתה לו אישה ושתי בנות שנרצחו בבירקנאו. את זה למדנו מאימא וממסמך שגילינו לאחר מותו. אף לא ידענו על עוד שלושה אחים שהיו לו ונרצחו. על כך למדנו מדפי עד שגילינו כי מסר ליד ושם עוד בשנת 1955 . הוא כמובן לא היה היחיד שלא דיבר וכל אחד מהשורדים שלא דיבר עשה זאת מהטעמים השמורים עימו. "לא להיזכר" "לא לגרום לילדים טראומות" "לבנות בית חדש" "קשיי פרנסה" עליה ובניין הארץ" ועוד סיבות מסיבות שונות ומשונות. גם אלו אשר שרדו וכן דיברו, חלקם הגדול עשה זאת אחרי שנים רבות של שתיקה. גם לכך היו סיבות שונות. אצל ק. צטניק ומשה בייסקי כמו אצל רבים אחרים, משפט אייכמן בתחילת שנות השבעים היה הגורם המעורר. בשנות השמונים אצל דוד לייטנר וחבריו מניר גלים הייתה זו הארובה של קידוח הנפט שצצה מול חלונם והלהבה בקצה הארובה בערה בדיוק כמו שבערה הארובה מעל המשרפות בבירקנאו. הארובה מול ביתם עוררה אצלם את הצורך לדבר ולספר את סיפורם. משה פורת קיבוצניק משלוחות, היה צריך את לחצה של חברתו נילי בן ארי, מורה בבית הספר בשדה אליהו ומדריכה בפולין, כדי להתחיל ולספר בבית הספר ולימים גם לצאת כאיש עדות לפולין. כך אמר לי במסע הראשון שלי לפולין : "מאז שפתחתי את הפה, אני לא יכול לסגור אותו". עבור משה פורת וכמוהו עבור רות זיידמן, הפכו הספר והסיפור והנסיעה לפולין רצון עז לספר לדור אחרון. גם אברהם יהודה ורטהיימר ידע שהוא צריך לספר "למען ידעו דור אחרון". הוא רק העלה את הסיפור על הכתב אבל לא פרסמו ולא הוציאו כספר. ילדיו עשו זאת רק אחרי מותו. הם הוציאו את סיפורו יחד עם סיפורה של אימם-אשתו תבדל לחיים ארוכים. שם היה חשוב לדור השני, חרדים חסידי ויז'ניץ, לפרסם את דברם. כמוהם גם לספי בן ארצי כמי שמוגדת "דור שני לשואה", חשוב היה להוציא ספרים עם סיפורים אודות השורדים אנשי העדות בכלל וביניהם סיפורו של דני חנוך המלווה את המסעות לפולין ומספר את סיפורו.

ברור לכל בר דעת כי מאות אלפי השורדים, כמו כל בני האדם, כל אחד הוא עולם ומלואו. גם ללא אירועי השואה שעבר, לכל שורד יש  סיפור חיים מורכב. כל אחד נולד בבית שונה, וגם אחים הגדלים באותו בית, יש להם חיים שונים משלהם ולו רק מתוך היותם האח הגדול, האח הקטן או "הסנדוויץ". פרימו לוי הגיע מגלות איטליה, אסתר מנהיים, ומשה בייסקי מקרקוב ויחיאל דינור ממקום אחר בפולין. הורי ומשפחת ורטהיימר הגיעו לבירקנאו מטרנסילבניה ודוד לייטנר ומשה פורת הגיעו לשם מהונגריה. כולם בנים לעם היהודי, חלק הגיעו מהעיר וחלק מהכפר. חלק גדלו בבית חרדי, חלק בבית מסורתי וחלק בבית של משכילים שיצאו או אף התנערו מהבית החרדי או המסורתי. היו כאלה שכבר הקימו בית וילדו ילדים והיו כאלה שבעצמם עדיין היו ילדים או נערים. אין ספק שהנתונים הללו משפיעים על דרך ההתמודדות של כל אחד מהם עם מה שעבר עליהם. יש מי שעבר גטאות ויש מי שנשלח ישירות למחנות. יש מי שסבל עינויים פיזיים של מלקות ויש מי שסבל חרפת רעב. יש מי שראה את הוריו או ילדיו נרצחים לנגד עיניו ויש שעד היום לא יודעים מה קרה למשפחתם הקרובה. יש מי שהיה לו זמן לחשוב על אובדן משפחתו ויש מי שהיה צריך להמשיך ולדאוג לאח או אחות ששרדו אבל חלו או איבדו את שפיותם. כל זה תוך כדי המאורעות ובעוד המלחמה הכוללת עדיין בעיצומה ומלחמת הקיום שלהם מתרחשת בכל רגע ותלויה על בלימה בין חיים למוות. כאשר תמה המלחמה, יש כאלה שחוזרים לביתם ומוצאים שבביתם גרים זרים. יש שמזהירים אותם לא להתקרב לביתם פן ירצחו אותם. ראה מקרה הרצח של שארית הפליטה בבית וועד הקהילה בקילצה, וחברי בני עקיבא שנרצחים ונקברים בלודג' שבפולין. יש מי שבכל זאת מתחילים חיים חדשים במקום מגוריהם ויש הממשיכים במסע ההישרדות בין מחנות פליטים לספינות מעפילים. יש כאלה שמגיעים אחר תלאות לארץ ישראל וחווים את הלחימה להקמת המדינה. באותה עת, גם אם האנשים הללו כן רוצים לספר את סיפורם, לא תמיד יש מי שמוכן לשמוע. כשנמצאים מי שמוכנים להקשיב ושומעים על פלנטות אחרות,  הם לא מאמינים לסיפורים במקרה הטוב או שחושבים את המספרים להוזים. ראוי להזכיר כי מספר השורדים שמוכנים היו לספר את סיפורם, להפוך למה שנקרא "אנשי עדות" הוא קטן מאוד ביחס למספר השורדים. מספר השורדים הגדול ביותר היה מאלו שהגיעו למחנה בירקנאו. זאת יען כי לבית החרושת למוות הכי גדול עלי אדמות הגיע המספר הגדול ביותר של יהודים והוא נאמד בין מליון וחצי לשני מליון (ולא אכנס לוויכוח על המספרים). הסיבה השנייה למספר השורדים הגבוה שעבר את המקום הזה הייתה הסלקציה שנערכה בבירקנאו לעומת המחנות כמו טרבלינקה, סוביבור, בלז'ץ וחלמנו, שם לא נערכה סלקציה וכמעט כל מי שהגיע  למחנות אלו נשלח מיד למותו.

חלק מהעדים כתבו שירים, אחרים כתבו ספרים, יש שמסרו עדותם בבית המשפט ויש שמסרו עדותם לפני מתנדבים מיד ושם. יש שהעדות ניתנה ביד ושם ויש שהעדות ניתנה בביתו של מוסר העדות. יש והעדות הוקלטה על מערכת שמע ויש שצולמה לסרטים. יש עדות שניתנת בפני תלמידים בבית הספר, לפעמים בבית העד ולפעמים במהלך נסיעה לפולין. לפעמים העד מספר את סיפורו בנסיעה באוטובוס, לפעמים במלון ולעיתים במחנה שם הוא או היא הולכים ומוליכים את התלמידים בדיוק באותה דרך שהם הלכו במחנה.

אנשי החינוך ומעצבי הזיכרון הפרטי והלאומי, מביאים את העדים, בין אם לבית הספר ובין אם למסעות לפולין, בין היתר, כדי לצרוב בזיכרון ובתודעה , מה קרה לעם היהודי על תרבותו המפוארת, על מגוון התנועות אליהם השתייך. העדים סיפרו על חייהם לפני המלחמה, על השתייכות המשפחה, לחסידים, למתנגדים, למשכילים, לבעלי המלאכה או לבעלי המקצועות החופשיים. הם יספרו על תנועות הנוער והתנועות הפוליטיות אליהם השתייכו הם ובני ביתם וגם על מאבקים ועל שיתוף פעולה, בין ציונים לבונדיסטים ובין אנשי השומר הצעיר לרוויזיוניסטים.

העדים הללו הציבו לעצמם מטרה לספר לדור אחרון. הם, לפי תחושתי , עושים זאת כצוואת משפחתם שנרצחה  וכצוואת כלל הנרצחים שהם ראו במו עיניהם את אשר קרה להם. אולי מעל הכל,  עדותם היא כצוואה שלהם עצמם לדורות הבאים, להמשיך ולספר את אשר קרה לעם היהודי בימים הנוראים ההם. אבל למרביתם יש עוד סיבה. כל אנשי העדות שפגשתי, בסיימם את סיפורם הנורא מהשואה, ממשיכים את סיפור עלייתם לארץ ישראל ומעשיהם בארץ, כל אחד וסיפורו. בסוף הסיפור כולם גאים לספר על מספר הילדים שלהם, על מספר הנכדים שלהם ואף על נינים. בהמשך השושלת הם רואים את נקמתם וניצחונם על אלו אשר ביקשו את נפשם.

במסע האחרון לפולין לפני פסח האחרון, ישב לידי במטוס איש העדות אברהם כרמי. את אברהם יליד ליז'נסק, ואת משפחתו תפסה המלחמה בוורשה אצל דודו שהיה מנהל בית הקברות היהודי בוורשה. אברהם היה ילד שהסתתר בבית הקברות יחד עם יורק – דוד פולנסקי שהלך לעולמו לפני שנה. שניהם מגדולי מספרי הסיפורים, ליוו עשרות משלחות לפולין אם לא למעלה מזה. אברהם כרמי שהיה מנהל בית הספר במקווה ישראל זכה אף לפרס משרד החינוך על המסעות בהם נטל חלק להנחלת מורשת היהדות והשואה בפולין. בעוד אנו ממתינים להמראת המטוס, אומר לי אברהם, "אני כבר בן למעלה משמונים, נראה לי שזה המסע האחרון שאני עושה בפולין. אני לא רוצה שיחזירו אותי על אלונקה". אין ספק כי לעת הזו, כל עוד חיים בינינו אנשי העדות ויש בכוחם להצטרף למסע לפולין, צריך לנסוע עימם ולשמוע את סיפורם במקום בו הוא התרחש. כל מי שנסע עד היום לפולין עם אנשי העדות וכל מי שעוד יזכה לעשות כן בשנים הבאות, יוכל לומר בעוד כמה שנים: "אני הייתי עם האנשים שהיו שם, בגטאות, במחנות ובעיירות ושמעתי במו אוזני , מפיהם על אשר קרה בימים הנוראים ההם". יגיעו ימים, והם לא רחוקים להגיע, שאלו שחוו ושמעו שם את העדות יהיו אלו אשר יעבירו את הסיפור הלאה.

חובה לתעד ולרכז את הסיפורים שטרם סופרו, כדי שבימים בהם כבר לא ניתן יהיה לפגוש אישית  את אנשי העדות, נוכל לראות ולשמוע את סיפורם כתוב, מוקלט או מצולם ולהביאו בפני הדור הצעיר למען ידעו עד דור אחרון. 

 

 


לייבסיטי - בניית אתרים