תאריך ושעה
 


מונה:

פרשת ויצא

המשפחה והאבנים
אך לפני שתי פרשות נשלח אליעזר עבד אברהם להביא אשה ליצחק ממשפחת נחור אחי אברהם. חולפים כמעט מאה שנים ושוב יציאה לקחת אשה מבית נחור .
 כך מתוארת יציאתו של אליעזר :
"וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו, וַיֵּלֶךְ, וְכָל-טוּב אֲדֹנָיו, בְּיָדוֹ; וַיָּקָם, וַיֵּלֶךְ אֶל-אֲרַם נַהֲרַיִם--אֶל-עִיר נָחוֹר.  יא וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר, אֶל-בְּאֵר הַמָּיִם, לְעֵת עֶרֶב, לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת". (חיי שרה , כד)
 
ואצל יעקב ?  הגם שאצל יעקב לא מוזכרים הגמלים, סביר להניח שהוא יוצא למסע הזה לפחות על גמל אחד. ואין זה סותר אלא משלים את שיאמר יעקב כשיחזור מהמסע עם כל הרכוש אשר רכש בחרן: "וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב, אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם, וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק:  יְהוָה הָאֹמֵר אֵלַי, שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ--וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ.  יא קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים, וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, אֶת-עַבְדֶּךָ:  כִּי בְמַקְלִי, עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת".  (וישלח , לב, י)
אז כך מתוארת יציאתו של יעקב לחרן. ואנחנו נתרכז במוטיב האבנים לאורך יציאתו והגעתו לחרן ואחר כך לאבנים בדרך בשובו חזרה לארץ המובטחת.
"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה.  יא וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא.  יב וַיַּחֲלֹם...  וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי.  יז וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה-נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה:  אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.  יח וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת-הָאֶבֶן אֲשֶׁר-שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ, מַצֵּבָה; וַיִּצֹק שֶׁמֶן, עַל-רֹאשָׁהּ.  יט וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, בֵּית-אֵל; וְאוּלָם לוּז שֵׁם-הָעִיר, לָרִאשֹׁנָה.  כ וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר:  אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ.  כא וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים.  כב והָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה--יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ". (כח)
 
האבן הראשונה  עשויה מאבני המקום ומשמשת תחילה ככרית לשינה בלילה, לראשו של יעקב.  בבוקר האבן הופכת למצבה – מה שאנחנו מכנים היום אנדרטה. ולעתיד לבוא מיועדת האבן לציין את מקום בית האל.
ויעקב ממשיך בדרכו עד ארץ בני קדם ושוב נתקל והפעם באבן גדולה.
 
 "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב, רַגְלָיו; וַיֵּלֶךְ, אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם.  ב וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה-שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ--כִּי מִן-הַבְּאֵר הַהִוא, יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים; וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה, עַל-פִּי הַבְּאֵר.  ג וְנֶאֶסְפוּ-שָׁמָּה כָל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקוּ, אֶת-הַצֹּאן; וְהֵשִׁיבוּ אֶת-הָאֶבֶן עַל-פִּי הַבְּאֵר, לִמְקֹמָהּ.  ד וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב, אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם; וַיֹּאמְרוּ, מֵחָרָן אֲנָחְנוּ.  ה וַיֹּאמֶר לָהֶם, הַיְדַעְתֶּם אֶת-לָבָן בֶּן-נָחוֹר; וַיֹּאמְרוּ, יָדָעְנוּ.  ו וַיֹּאמֶר לָהֶם, הֲשָׁלוֹם לוֹ; וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם--וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ, בָּאָה עִם-הַצֹּאן.  ז וַיֹּאמֶר, הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל--לֹא-עֵת, הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה; הַשְׁקוּ הַצֹּאן, וּלְכוּ רְעוּ.  ח וַיֹּאמְרוּ, לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר; וְהִשְׁקִינוּ, הַצֹּאן.  ט עוֹדֶנּוּ, מְדַבֵּר עִמָּם; וְרָחֵל בָּאָה, עִם-הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ--כִּי רֹעָה, הִוא.  י וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל, בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וְאֶת-צֹאן לָבָן, אֲחִי אִמּוֹ; וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב, וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ, אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ.  יא וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב, לְרָחֵל; וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ.  יב וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל, כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא, וְכִי בֶן-רִבְקָה, הוּא; וַתָּרָץ, וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ.  יג וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת-שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן-אֲחֹתוֹ, וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק-לוֹ וַיְנַשֶּׁק-לוֹ, וַיְבִיאֵהוּ, אֶל-בֵּיתוֹ; וַיְסַפֵּר לְלָבָן, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.  יד וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן, אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה; וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ, חֹדֶשׁ יָמִים.  טו וַיֹּאמֶר לָבָן, לְיַעֲקֹב, הֲכִי-אָחִי אַתָּה, וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם; הַגִּידָה לִּי, מַה-מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ.  טז  וּלְלָבָן, שְׁתֵּי בָנוֹת:  שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה, וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל"(כט)
יעקב מגיע למקום חדש ולא מבין את התנהלות הרועים ואת חלוקת המים לעדרים. כנראה שחוקי המקום נבעו מחוסר אמון או דווקא משיתוף פעולה . ובכל מקרה, פתיחת הבאר, להשקיה ע"י גלילת האבן שחוסמת את הגישה למים, נעשית רק כשכל העדרים על רועיהם מגיעים למקום.  כשהרועים מספרים ליעקב  שרחל באה עם הצאן, הוא עושה לה ולהם הצגת תכלית, כיצד יכול אדם אחד לגלול את האבן מעל פי הבאר.
לא כל כך ברור מדוע השימוש במונח אחי למי שהוא בעצם בן אחות. בסוף המערכה הזו מזכירים ליעקב, זה שגולל את האבן הגדולה, שהגדולה היא לאה והקטנה היא רחל.  האם יש בכך רמז או סתם הערת אזהרה?!
בפעם השלישית בתום עשרים שנה לשהיית יעקב בחרן , כשהוא יוצא לדרך עם משפחתו החדשה והרכוש שעשה בחרן, יעקב מוצא עצמו שוב במערכה שבמרכזה אבן או אבנים :
"וַיִּחַר לְיַעֲקֹב, וַיָּרֶב בְּלָבָן; וַיַּעַן יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר לְלָבָן, מַה-פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי... זֶה-לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה, בְּבֵיתֶךָ, עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ; וַתַּחֲלֵף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי, עֲשֶׂרֶת מֹנִים.  מב לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק, הָיָה לִי--כִּי עַתָּה, רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי; אֶת-עָנְיִי וְאֶת-יְגִיעַ כַּפַּי, רָאָה אֱלֹהִים--וַיּוֹכַח אָמֶשׁ.  מג וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב, הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי, וְכֹל אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה, לִי-הוּא; וְלִבְנֹתַי מָה-אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה, הַיּוֹם, אוֹ לִבְנֵיהֶן, אֲשֶׁר יָלָדוּ.  מד וְעַתָּה, לְכָה נִכְרְתָה בְרִית--אֲנִי וָאָתָּה; וְהָיָה לְעֵד, בֵּינִי וּבֵינֶךָ.  מה וַיִּקַּח יַעֲקֹב, אָבֶן; וַיְרִימֶהָ, מַצֵּבָה.  מו וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים, וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ-גָל; וַיֹּאכְלוּ שָׁם, עַל-הַגָּל.  מז וַיִּקְרָא-לוֹ לָבָן, יְגַר שָׂהֲדוּתָא; וְיַעֲקֹב, קָרָא לוֹ גַּלְעֵד.  מח וַיֹּאמֶר לָבָן, הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, גַּלְעֵד.  מט וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר, יִצֶף יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ:  כִּי נִסָּתֵר, אִישׁ מֵרֵעֵהוּ.  נ אִם-תְּעַנֶּה אֶת-בְּנֹתַי, וְאִם-תִּקַּח נָשִׁים עַל-בְּנֹתַי--אֵין אִישׁ, עִמָּנוּ; רְאֵה, אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ.  נא וַיֹּאמֶר לָבָן, לְיַעֲקֹב:  הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה, וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה, אֲשֶׁר יָרִיתִי, בֵּינִי וּבֵינֶךָ.  נב עֵד הַגַּל הַזֶּה, וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה:  אִם-אָנִי, לֹא-אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת-הַגַּל הַזֶּה, וְאִם-אַתָּה לֹא-תַעֲבֹר אֵלַי אֶת-הַגַּל הַזֶּה וְאֶת-הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת, לְרָעָה.  נג אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר, יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ--אֱלֹהֵי, אֲבִיהֶם; וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב, בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק.  נד וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר, וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל-לָחֶם; וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם, וַיָּלִינוּ בָּהָר". (לא)
גם הפעם האבנים מתגלגלות.  הפעם יעקב מרים את האבן ועושה שוב מצבה, קרי אנדרטה, או כפי שהם מכנים אותה כל אחד בשפתו – גלעד.
על הקיר המקבל את פני הבאים לבית העדות בניר גלים כתוב : "עֵד הַגַּל הַזֶּה".

מעניין מה משמר את הזיכרון טוב יותר, מצבה , גל דומם או עדות חיה של בני אדם שהיו וחוו את המאורע שאותו רוצים לשמר, לזכור ולהנציח ?
 החכמים העוסקים בהנחלת המורשת, ודאי יאמרו : גם, גם וגם.   האבן הדוממת שלפעמים זועקת והעדות החיה והיום האמצעים האור קוליים. שילובם יחד מותיר את רישומו וחודר אל הנשמה.

לא ניכנס עתה למשמעות שבועת יעקב  "בפחד יצחק", רק נציין שהפרשה הזו בעצם סוגרת את בניית המשפחה של בני תרח – הרן, אברהם ונחור, כתשתית לעם ישראל, השם אותו יקבל יעקב בשבוע הבא.

בניית משפחה היא תהליך מורכב , לא כל שכן –יצירה של עם.  התהליך המאתגר כולל - נדודים, אהבות ,שנאות, עורמה ותבונה. הפרשיות האחרונות מציגות את המעורבות האקטיבית מחד של הנשים בהסטה ושינוי של סדר הדברים הנורמטיבי לפי הבנתן את הנדרש והפסיביות של חלק מהגברים שמאפשרת לדברים לקרות לפי רצונן. 

שנדע ונצליח נשות וגברי המשפחה לעשות את הדברים הנכונים לחיזוק וביסוס המשפחה , להמשכיות טובה, שמחה ומכבדת אותנו פנימה ואת זולתנו חוצה.  

 

לייבסיטי - בניית אתרים